לפני כמה חודשים פרסמתי בגילוי לב את דעתי על האינטלקטואלים, אנשי הרוח והתקשורת. טענתי המרכזית הייתה כי כשהמציאות טופחת על פניהם של אותם אנשים, הם יעדיפו לצרוח בקולי קולות את מררתם, ובלבד שלא לומר את המילים הפשוטות: "סליחה, טעיתי".
בנוסף, טענתי כי אותם אנשים שבנו קריירה שלמה על הפצת אותם רעיונות אידיוטיים, שהם פרי אותו כושר שיפוט לקוי הקרוב יותר לאמונה דתית עיוורת מאשר למציאות, ניזונים לא רק מאקסיומות שגויות ותחושת עליונות מזויפת, אלא גם משנאה עיוורת לכל מי שאינו חושב כמותם או מכיר בעליונותם.
אלא שהמציאות המשיכה לנוע כהרגלה והוכיחה שוב ושוב כי כל תחזיותיהם המלומדות חסרות כל ערך, למרות שהן מנוסחות במילים יפות וציוריות במיוחד.
למשל: כבר כמה שנים שהם מבטיחים לנו מלחמה בקיץ. (איפה המלחמה איפה?)
למשל: כבר כמה שנים שהם מבטיחים לנו דיקטטורה חשוכה שתשתיק סופית את חופש הדיבור. (באמת?)
למשל: הנה הנה מגיע "אביב העמים" הערבי שיביא דמוקרטיה ושלום לכל. (בגרסה האיסלאמית כמובן.)
למשל: חייבים לעשות שלום עם סוריה, אחרת נבכה לדורות. (כן, ואסור לשכוח שאסד הבן המשכיל והתרבותי מבלה את מרבית זמנו בגלישה באינטרנט.)
והדוגמאות רבות מספור, והן חולפות סביב אותם האנשים, והפאניקה האוחזת בהם רק הולכת וגדלה. כתוצאה מכך, אותם "אנשי רוח", אינטלקטואלים ואנשי תקשורת, הולכים ומקצינים, מאבדים כל רסן וטיפת הגינות בסיסית ומחפשים כל העת דרכים קיצוניות יותר ויותר להשיב לעצמם את כוחם והשפעתם.
על ההצלחות הרי אסור לדבר
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך, היא התגרענותה של אירן, אויבת מוצהרת של מדינת ישראל שמנהיגיה מצהירים במפורש שיש להם רצון וכוונה לחסל את מדינת ישראל, על תושביה היהודים.
ובכן, האדם הסביר מבין לא רע את המושג "אויב", וגם מבין כי פצצה גרעינית בידיה של אירן היא קו אדום שאין לחצותו. האדם הסביר גם מבין כי יש עניינים שרצוי וראוי לא להכביר עליהם מילים, ובדיוק לשם כך ישנה
ממשלה נבחרת שתפקידה לטפל באיום כמיטב הבנתה ויכולתה.
האדם הסביר גם מבין שהוא אינו יודע מספיק כדי לקבוע אם, מתי, ואיך תחליט ממשלת ישראל לטפל בעניין.
לפיכך, בהיותם חיים באותו מקום עלום המכונה "לה-לה לנד" שבו הם משוכנעים בידיעתם את הכל מכל בכל, התאגדו יחד אותם האקדמאים, אנשי הרוח וחבורת התקשורת, ופרצו ב"דיון ציבורי", משהו שמשמעותו היא "אנחנו לא יודעים כלום, אבל אנחנו יודעים היטב לשנוא", במטרה לעצור את ממשלת ישראל ובמיוחד את ראש הממשלה
בנימין נתניהו.
כך, הפרשן הבכיר
אמנון אברמוביץ' (המאתרג הידוע) מונה את כשלונותיהם של ה"מוסד", שירותי הביטחון והצבא בשלושים השנה האחרונות, תוך התעלמותו מהצלחותיהם (שעליהן הרי אסור לדבר) ומפיל את הכל על שר הביטחון (שליחו של ביבי כמובן).
כך, מייחסים לאותם קומץ "לשעברים" ביטחוניים יכולת נבואית וצדק אבסולוטי, כשהם מנאצים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, וללא התייחסות לעובדה שכפי הנראה דווקא הרבה יותר מקומץ "לשעברים" תומכים בראש הממשלה ובשר הביטחון, אך מבינים כי יש דברים שהשתיקה יפה להם.
כך, יוצרים היסטריה המונית על "מוכנות העורף".
כך, לוקחים לעצמם "אנשי רוח" כמו ניר ברעם וכליל זיסאפל (כמה עצוב ומצחיק לחשוב שהם באמת מאמינים שהם אנשי רוח) את החוצפה לתבוע מראש ממשלת ישראל להתחייב שלא למנוע מאירן לייצר נשק גרעיני.
כך, שולחים מכתב פומבי לטייסי חייל האוויר שבו הם דוחקים בטייסים לסרב פקודה.
בקיצור, הבל ורעות רוח, ופאניקה המלווים בבליל אינסופי של שנאה ועליבות.
ובכן, היות שנראה כי התחזיות שלי מתגשמות אחת לאחת, הרי שהמשמעויות האמיתיות של כל מה שאנו (האזרחים הפשוטים) רואים ושומעים עכשיו הן:
- שהולך ומתקרב השלב המכריע שבו יסתיים שלטונם של אותן ה"עליתות" על האקדמיה, התרבות והתקשורת של המדינה.
- שצומחת שכבה של אנשי רוח, אנשי תקשורת ותרבות ואולי אף דור חדש של אינטלקטואלים המתכתבים עם המציאות ולא עם אידיאולוגיות ואוטופיות שמשמעותן היא חיסולה של מדינת ישראל.
- ושאני, למרות חילוקי הדעות עמו ועם חלק מפעולותיו, סומך ותומך בבנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי.