עשרים שנה אחרי ששת הימים יצא לאור ספרונו של דויד גרוסמן "הזמן הצהוב". עשרים וחמש שנה אחרי אותם עשרים שנה שאחרי שישה ימים קראתי אותו. תמונת המחבר מאחור אומרת כי השבועון "כותרת ראשית" יזם את חשבון הנפש הזה. מדובר בכותרות?
שם הספר מבוסס כנראה על זמן פריחה צהובה, כפי שמספר גרוסמן לערבי. בשבילי שם הספר שייך לאמירה תלמודית על אנשים צהובים זה לזה. צהוב מסמל שנאה ועוינות. ואם מישהו אומר לי, בן-אדם, זה צבעה של השמש! אני מוסיף מיד, שמש העמים. אבל הערבי המאזין לגרוסמן מספר על הרוח המזרחית, חמה ואיומה, הנושבת משער הגיהנום. המזרח, גם לדעתם של הערבים, שוכן בגיהנום.
מזמור תהילים קכ' מסכם את הניסיון הזה במלים הבאות: "..הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה...אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום (עכשיו) וכי אדבר המה למלחמה".
בפרק 2 – רוצה לירות ביהודים - נמצא המחבר בדהיישה. שם הוא פוגש בעל מכולת האומר לו בלחישה מהירה: נפוליאון, ביסמארק, היטלר כולם לא החזיקו מעמד. הם היו חזקים. הכי טוב זה לשבת בשקט ולחכות.
לחכות למה?
לא יודע. אני סתם טיפש, אני. מה אני יודע.
זו תובנה אסטרטגית בעלת ערך קיומי שגרוסמן השכיל לתמצת כבר בשנת 87', אבל תמיד פעל כאילו ההוויה הזאת מרחפת לה בחלל החיצון ולא בתוככי עולם ערבי שגרעינו הקשוח הוא ההתנגדות הפלשתינית. מול האסטרטגיה הזאת יצרו ועיצבו גרוסמן וחבריו את אטליז '
שלום עכשיו' המציע לערבים פרוסות דקות של חיים יהודיים שזורים משם ועד לירקון. לאט-לאט, שיהיה, המתן בבקשה דקה. הערבים הרי ימתינו לעולמים ואנחנו נפרוס את עצמנו לפרוסות דקיקות ממש כמו בפרדוקס של זנון על אכילס והצב.
עד מתי? (אני רק בעמוד 16).
המחבר עובר לתאר גן-ילדים פלשתיני. "הגננת מורה לילדים לשבת, והם מתיישבים, מצטופפים על המחצלת. הם מפטפטים זה עם זה, כדרך הילדים, עד שהגננת אומרת להם לשתוק. מרגע זה ואילך הם יושבים בדומיה מוחלטת, בלי להשמיע הגה, בכל זמן השיחה. בגן ילדים ישראלי הילדים אינם מסוגלים לשתוק אף לרגע אחד. הם מנתרים ממקומם, רצים אל הגננת, משמיעים את מה שיש להם לומר, מתווכחים. הם ילדים חופשיים, ואתה יכול להבין מה היא החירות הזו הברוכה, הטבעית, רק כאשר אתה רואה את היפוכה..."
גבירותי ורבותי, זה טקסט בעייתי מאוד. זו פרופגנדה בסגנון הקשוח שאפיין את המהפכה הבולשביקית הארסית והאכזרית במתיקותה. זה הסגנון של רוזה לוקסמבורג דה-לוקס בלי המבורג. מדובר פה בחופש, כביכול. כלומר, הילדים שלנו הם חופשיים לפי שהם ילדים חופשיים. לא מדובר פה בחופש הגדול, ובכדי למנוע טעות באיזה סוג של חופש מדובר מוסיף המחבר גם את המלה המניפולטיבית, המטעה - חירות.
ואני שואל אותך, אדון גרוסמן, בתקופת במנדט, תחת שלטון הבריטים, הילדים שלנו, ללא חופש וחירות מדינית, התנהגו אחרת מכפי שהם מתנהגים היום?
אתה, מתוך כוונה לא מוצהרת, מערבב חופש מדיני עם חופש חברתי פלוס ריטאלין. בחברה הערבית הפטריארכלית ילדים מוסלמים מתנהגים בצורה מאוד מאופקת. נקודה. גם הנשים, האימהות. כי חסר לאישה לא להתנהג כך. הכבוד הערבי דורש. למה אתה מערבב את המושגים? את מי אתה רוצה לרמות?
חשבון הנפש מתגלגל הלאה. "כמה ימים אחר-כך שמעתי מאחת מתושבות עופרה על בעיות המשמעת יוצאות הדופן שיש לתלמידי בית הספר והגן בעופרה: 'אני בטוחה שזה קשור להפרות החוק שהם ראו ורואים אצל ההורים שלהם', אמרה לי האישה מעופרה. הילדים כאן כל-כך שקטים וממושמעים, אמרתי לגננת בדהיישה, והיא השיבה בפתגם ערבי: 'גם האפרוח של האווז צף', שתרגומו לעברית הוא 'התפוח אינו נופל רחוק מן העץ'.
דטרמיניזם בולשביקי מובהק. כל זה בעמוד 18. ואם זה לא מספק אתכם, המחבר מוסיף אזכור גם בעמוד 42. שם הוא פסקני יותר: "...וכבר הזכרתי במקום אחר כי הבעיה העיקרית של החינוך בעופרה היא חוסר המשמעת של הילדים, ואחת הנשים בעופרה הביעה השערה שהדבר קשור בהפרות החוק של גוש אמונים."
אני שואל אותך, מר גרוסמן, מה היו הפרות החוק של אותם הורים אומללים ואותה סבתא של אותם שני נערים בלב ליבנו שרצחו את נהג המונית רוט ז"ל? ואיך אתה בעצם קולט ופולט את הפרות החוק של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל על חומותיה ומגדליה? ומה בקשר לעליה ב', איך הפרת החוק הזאת השפיעה על הזאטוטים שלנו?
תארו לעצמכם איך הדברים זזים לעבר המטרה. תחילה (עמ' 16) היו הילדים הישראלים קולניים ולפתע פתאום (עמ' 42) מדובר בחוסר משמעת. מי המציא את זה? ועוד שאלה, האם קולניות של ילדים היא מיוחדת רק לילדים שחיים מעבר לקו הירוק?
מר גרוסמן הליברל הנאור מנסה ליצור בהבל כתיבתו שני סוגים של יהודים. אולי הוא-הוא הגזען?
עזבתי את הספר בעמוד 42. בבקשה, אל תספרו לי את הסוף – עכשיו כבר רואים אותו בשיינקין. הסוף היה מרומז בדבריה של רוזה האדומה דה-לוקס, אזרחית-עולם אולטימטיבית, שאמרה כי היא חשה קרובה יותר לכושי באפריקה מאשר ליהודי עם פאות ברחוב עירה, העיר שלה.
יודעים מי רוצה לירות ביהודים?
ריב-לי ריבלין בבית החולים מול עינה החוקרת של מצלמת הטלוויזיה פגש יושב-ראש הכנסת היהודי את הנער הערבי שהוכה בידי בריונים יהודים. בנוכחות משפחתו של הנער ומול מצלמות טלוויזיה מאלחשות של העולם, התנצל רובי ריבלין בשם העם היהודי לפני הנער ומשפחתו והעולם הערבי כולו ואמר, בין השאר: אנחנו לא מחנכים את הילדים שלנו...
ריבלין, תתפטר מיד מהכנסת ולך תחנך את הילדים שלך ואת הנכדים שלך! אל תתנצל בשמי, בבקשה! הילדים שלי והנכדים שלי מחונכים. אל תכניס אותי לקופסה האטומה שלך...
אבל מי שעושה הצגות לפני המצלמות, תופש פוזה ומפזר מלים ברוח - איך יחנך את הילדים והנכדים שלו?
הסימפטום החולני והמטומטם הזה מתחיל בזמן הצהוב. העם היהודי התנצל כל חייו על ששתה את דמו של ישו, הרעיל את בשרו של מוחמד ומהל דם ילדים במצות של פסח. גם כשטרוריסטים ערבים-נוצרים רצחו ערבים-מוסלמים טרוריסטים בלבנון יהודים טובים ומכובדים בארץ, כגון הנשיא ושרת חינוך לשעבר, צעקו לעבר בגין ושרון רוצחים ודרשו להקים ועדת חקירה שתאשים לאלתר את מדינת ישראל ברצח המבחיל הזה. וכהרף עין, באותה תנועה פבלובית חיונית, פנו האנשים המכובדים האלה אל הפריץ הכרוני ונישקו את שתי ידיו בהזדככות נפש שאין למעלה ממנה. תרשו לי שוב להזכיר את שמש העמים האדומה והרצחנית שסגדנו לה בארצנו היפה יומם ולילה. כי היא זרחה על עולמנו ללא לאות.
תאמר לי בבקשה, מר ריבלין, כשנרצח נהג המונית רוט ז"ל בידי שני נערים בריונים של רמת אביב הלכת לנחם את המשפחה? התנצלת?
על איזה חינוך של ילדינו אתה מדבר? נסעת פעם לבקר את משפחתו של נער שדקרו אותו בסכין בחצר בית ספר בהפסקה ואנסו את אחותו בת ה-12, מעשה שיגרה בהפסקות אוכל נינוחות של בית הספר התיכון?
אנחנו היהודים מתנצלים עד היום על סברה ושתילה, אנחנו ממשיכים להתנצל על התרמית הקולוסאלית של הפלשתינים, שהרגו או המציאו את הריגתו (בעזרתו של עיתוני יהודי צרפתי משומד ועוד כמה אנטישמיים הגונים) של הילד
מוחמד א-דורה. הפכנו גם את הצבא שלנו למתנצל סידרתי. שרת החינוך לשעבר הציבה עצמה יומם וליל מול שר הביטחון וצעקה בקולי קולות: רוצח! מפני שהוא יזם את מבצע
עופרת יצוקה בעקבות שמונה או עשר שנים (מי סופר?) של ירי טילים על תילים בדרום. זו שרת החינוך לשעבר שמתביישת עד היום בספר יהושע ומנסה להוציא אותו ממערכת החינוך.
הסימפטום הזה שגרוסמן מאפיין אותו בכל טבילת שרץ בדיו הביא את בכיר עיתונאי הארץ בהארץ להודות שאולי באמת מקרה אל-דורה לא התרחש, רק אל תתפסו אותו במילה, אבל במקרים כה רבים אחרים הרגנו ורצחנו ופוצצנו ילדים קטנים ללא עוול על כפיהם...נו, טוב, עשה העיתונאי לנו ולצה"ל הנחה מזערית. רק שתדעו, ההנחה הזאת היא שהציתה אינתיפאדה רצחנית ועוררה צונאמי אנטישמי אדיר בכל רחבי העולם.
אל תחשבו שזה סוף הסיפור. יש גם
אילן פפה, מתנצל אולטימטיבי שאסף אל חיקו, בהיותו פרופסור באוניברסיטת חיפה, תלמיד חכם כמותו ויחדיו מצצו יש מאין, אגדה מחקרית על טבח זדוני בערבים של עתלית במלחמת השחרור. עד מהרה התבררה המציצה מאותה אצבע. ויש כמובן אחד נעם חומסקי, שלו המון מעריצים בשמאל הפרוע הישראלי, שעולה לרגל ורובץ לפתחם של החמס והחיזבאללה כדי להתנצל בשם העם היהודי שהוא מייצג. אם היינו סופרים את כל בני העם היהודי שאלה ואלה מייצגים בשיטוטיהם היינו מגיעים לשבעים מיליון נפש...
תבינו, יש פה סביבנו אינטרנציונל של מתנצלים מקצוענים, צוענים, שחלקם הגדול משומדים וחלקם הקטן משתמדים.
בדיוק עכשיו, כשכל המדינות הבלתי מזדהות (אתם בטח יודעים עם מי הן לא מזדהות) נוסעות לשושן הבירה כדי להמליך את המן, מר ריבלין בירושלים מנסה למצוא חן בעיניהן. על חשבון הילדים שלי. למי אתה מתכוון, מר ריבלין, להגיש את חשבון הנפש הזה?
נגיש או נוגש בחדשות הטלוויזיה של יום חמישי הראו לציבור תחנות אוטובוס בירושלים שהעירייה הנגישה לנכים. שישים אחוזים מהנגישות כלל אינם נגישים. כלומר הם נגישים לבני אדם אבל לא לנכים. בני אדם אישרו לקבלנים את התשלומים. זה לא ישרא-בלוף לשמו כי בני אדם לא יודעים מהם צורכי הנכים ולכן לא באמת יודעים מה נכים צריכים כשהם מגיעים לתחנת אוטובוס. כי מה, לא מספיק שהם נכים, גם לנסוע באוטובוס ציבורי הם רוצים? כי אוטובוס נועד לציבור, לא לנכים.
תראו, בני אדם מגדלים חיות מחמד והולכים אל הווטרינר כדי לברר אצלו כיצד מטפלים בחיות מחמד ובמה מאכילים אותן. אבל היכן מתגורר הווטרינר שמטפל בנכים? וחוץ מזה, הנכה אינו חיית מחמד. יש לו כסא גלגלים מבעית והוא מפחיד את הילדים ברחוב ובקניון. חיית מחמד זה הדבר הכי נורמטיבי בישראל, גם אם הוא שפן, חולדה, אוגר או עכבר לבן. אבל נכה?
זו לא הייתה תשובת העירייה למחלקת החדשות ששידרה את הישנות. העירייה, אמונה על עקרונות תעשיית ישרא-בלוף, אמרה שהעבודה בעצם לא הסתיימה ויש מחלקה אחת מיוחדת בעירייה שעכשיו תצא לסיור במכונית מיוחדת שכבר תוקצבה כדי לאתר ולסווג את התחנות שכבר נוגשו ואושרו ונותרו בלתי נגישות.
אני מסכים. באחת התחנות הנגישות ביותר בעיר סומן אזור הנגישות סביב עץ עב גזע. גם אני מסכים בחוסר נוחות שפה העבודה עדין לא הסתיימה ועלינו להמתין עד שיצמח שם יער.
שאלת מאזין: האם עלי להוביל את הנכה ברצועה לתחנת הנגישה?
שאלת מאזינה: האם עלי לקשור לפיו של הנכה את המחסום כדי שלא יתלונן על העירייה וכל מחלקותיה הנוגשות?
שאלת קבלן: מתי אתם מוציאים מכרז חדש נגיש?
