כל נְדָרי מול כל שְקָרי הדיבור "על שלושה", מזכיר לנו מיד את אמרות חז"ל. אך לא באמרות חז"ל נעסוק היום אלא דווקא באירועים שהובילו לשינוי כיוונו של הגל הגדול של המחאה החברתית. שיאו של הגל הגדול היה בהפגנת הכוח הגדולה שנערכה בכיכר המדינה ואליה נהרו מכל רחבי הארץ כמעט חצי מיליון אזרחים.
שלושה מרכיבים עיקריים שהתפוגגו מאז אותו יום, הביאו אותנו למצב הנוכחי. התפוגגותם הביאה להיווצרות מציאות שבה ממשלת ישראל עושה את מה שעשתה ערב הולדת המחאה החברתית, פוגעת במרקם החברתי, בתשתית של מעמד הביניים, ביכולת של הציבור לשאת את העול - ואת כל אלה היא עושה בעוצמות קשות פי כמה ובתדירות שכמוה לא נראתה כאן מעולם.
עוד לא הסתיים הדיון החפוז בשקרי הסטטיסטיקה של שטייניץ לנוכח גל המפוטרים החדש, וכבר אנו ניצבים בפתחו של גל עליות מחירים חדש, מוצרי צריכה ומזון, והעיקר - דלק. כל נדרי שטייניץ ו
נתניהו וכל הבטחותיהם, הפכו למציאות שבה נחשפים שקריהם, ואזרחי
ישראל שוב מוטחים אל קירות האבן ומתרסקים בגלי פיטורים, עליות מחירים. ממשלת ישראל הרחבה, שוב מאכילה אותנו לחם צר. ולנו יש זיכרון קצר. והנה להלן רענון לזיכרון הציבורי.
מרכיב ראשון: התקווה נהוג לומר שהדבר האחרון שמת באדם הוא התקווה. התקווה היא האנרגיה המובילה אותנו ברגעים קשים, בעיתות משבר ובזמני מצוקה. התקווה היא האור שבקצה המנהרה, היא הניצוץ שמפיח חיים באדם השרוי בחשיכה, באדם שאיבד את דרכו או באדם שחלילה חלה. התקווה היא האנרגיה שמפיחה בנו את הרצון לחיות ולהתגבר על האתגרים שמציבים בפנינו החיים.
"הרגע החשוך ביותר הוא הרגע שלפני עלות השחר". את התקווה שהתעוררה בלבבות בשנה שעברה, איבדנו ברגע שנכנסנו לחורף של השנה שעברה. ספטמבר הגיע, הילדים הלכו לבית הספר, הדוח של טרכטנברג עבר החלטת ממשלה, והתקווה הגדולה ביותר שלנו הפכה ללעג בוטה וגס אצל ממשלת ישראל. כפי שנהגנו עד לרגע שבו התעוררנו ביחד, נהגנו גם ברגע המכריע הזה. השארנו את גורלנו ביד מי שהובילו אותנו אל המצוקה הזו במו מעשיהם ומחדליהם. וחזרנו לחיות את חיינו.
מרכיב שני: האחדות מכל עבר נהרנו לשדרות רוטשילד ואוהלים נדחסו לאורך השדרה עד שהיא פקעה מיכולת להכיל את המוני האזרחים שרצו להשתתף בדבר הגדול הזה. שדרות נוספות בעיר ללא הפסקה העמידו את עצמן לרשות ציבור האוהלים, אך לעת ערב נהרנו כולנו שוב לשדרות רוטשילד. כולנו רצינו לגעת זה בזה, להראות את האחדות הזו "בלבן של העיניים".
למרות החום והצפיפות, ולמרות שהסיבות בעטיין התקבצנו ובאנו יחד, איש אל רעהו, אישה אל אחותה, היו סיבות קשות וכואבות, למרות כל אלה ואולי בזכות כל אלה, שדרות רוטשילד סימלו עבורנו את מה שלא הרגשנו ביחד מזה עידן ועידנים. השדרות ביטאו אחדות. האחדות הזו הרכיבה ביחד פאזל אנושי רב-גוני, והכילו ביחד אזרחים שבכל מקבץ נסיבות אחר לא היו נפגשים, וממילא לא היו מרגישים אחווה הדדית ורעות. ישראל היפה צפה ועלתה מבין עצי השדרה. הבדלנות נשארה אצל מי שלא הצטרפו: חרדים ו
מתנחלים (ציבור ה-base של נתניהו).
מרכיב שלישי: התוצאה אין דרך טובה יותר להדגים את משמעות האמירה "סוף מעשה במחשבה תחילה", מאשר דרך עיני המבט לאחור על אירועי המחאה החברתית ומצבה של החברה הישראלית בימים אלה. הגל שהרחיב את הלבבות ואיפשר לכולנו לבוא תחת המטריה הכוללת של "צדק חברתי", הגל הזה לא הניב תוצאה של צדק חברתי. עם שוך החום הגדול של הקיץ שעבר, ידע כל ילד בישראל את המילים "צדק חברתי" וכל אזרח הכיר את האינטונציה שבה נאמרו המילים "העם-רוצה-צ-דק-חב-רתי". כתבנו יחד את המילים, חיברנו יחד את הלחן, צעקנו, שרנו, דיברנו, כתבנו, הפגנו, ורכבנו יחד על הגל שהפיחה בנו התקווה, ביטאנו בכל דרך את כוחנו המשותף ואת העוצמה שביטאה בנו האחדות. ואז, קולנו נדם. האסטרטגיה של ממשלת הקולוניאליזם והקפיטליזם הכריעה אותנו, החזרנו את הילדים לבתי-הספר ואת עצמנו לעבודה.
אבל במבחן התוצאה האמיתי, לא הפסדנו. משהו נעור בלבבות, משהו מוביל את המוני האזרחים שממשיכים מאז, ללא לאות, לסלול את הדרך עבור כולנו. התקווה עדיין שם. גם האחדות עדיין שם, אך היא הרבה פחות כוללנית, והיא מוצאת את ביטויה בהתקבצויות קטנות יותר. אני מכיר, באופן אישי, עשרות קבוצות שפועלות מאז, וממשיכות לפעות ביתר-שאת גם היום, וימשיכו לפעול עד שיגיע הרגע.
על שלושה דיברנו, ועכשיו עוד אחד האנושות מתפתחת והמתווה של ניהול שינויים מתפתח עמה. העמים הערביים שסביבנו עדיין פועלים על-פי "קוד השינוי" של עידן המהפכות הישן, זה העידן שאפיין את השינויים המתוארים בספרי ההיסטוריה של האנושות. שלטון מסואב מוחלף באחר. מועמר קדאפי סילק מהשלטון בלוב את המלך אידריס, ועם הזמן הפך לעריץ בעצמו וגורש גם הוא. גמאל עבד אל-נאצר הוביל את המהפכה נגד המלך המצרי פארוק, ולימים גורש גם יורשו,
חוסני מובארק, מן השלטון על-רקע הסיאוב השלטוני.
דור עריץ הולך ודור עריץ בא (ושוב הולך), ורק האזרח נותר שם בסופה של כל מהפכה כזו, ללקק את הפצעים וללקט את השאריות.
באופן אישי, אני פחות משיחי ואיני מייחל לרגע שבו יבוא
William Wallace הישראלי, ויצית מחדש את התקווה המשותפת, יבנה את האחדות ויוביל את הקרב המכריע. ההעדפה האישית שלי היא המודל הנוכחי, שבו עשרות קבוצות של אזרחים, חלוצי "צדק חברתי" מעשי, מנהלים קרבות התשה מול מנגנון הדיכוי הקפיטליסטי-קולוניאליסטי, ומתישים אותו כמו היו נחיל דבורים עיקש מול דוב הבורסה הרעבתן המבקש ליטול מהן את הדבש שלהן.
העשייה החברתית הזו, תוליד בסופו של דבר מודל חברתי חדש, מתוך המודל הקיים ולא "במקומו". זו תהיה "אבולוציה במקום רבולוציה". הקוד הגנטי של המנגנון הציבורי-ממלכתי ישתנה מלמטה כלפי מעלה. וכך, במקום ללכת בדרך שכנינו הערבים ולהמליך על עצמנו "מלך" חדש, שברבות הימים נצטרך לגרשו שוב, נבנה את עצמנו כחברה צודקת, סולידרית, שבה האזרח החדש מכתיב את המנהג הציבורי-ממלכתי.
וכך, כל מי שמייסד כוורת חדשה של "צדק חברתי", ומונע מן הדוב הבורסאי הרעבתן לקחת את הדבש מן האזרחים, מקיים במעשיו את חלקו בתהליך של יצירת העולם החדש.
