אירן מתעתעת. הכלכלה שלה נאנקת תחת הסנקציות אבל הרחוב שלה נראה לפחות כלפי חוץ רגוע ולא רעב. מדינות המערב הטילו עליה חנק, אבל נציגיהן של עשרות מדינות מתארחים בה החל מהיום לוועידת גוש המדינות הבלתי מזדהות, וכפי שמדווח אריאל כהנא בגיליון זה טהרן לבשה חג לכבודם. למשקיף מרחוק קשה לקבוע האם השפע היחסי המצטלם יפה בחנויות ובשווקים של טהרן הוא אמיתי או מצג שווא של השלטון.
מתעתע גם הדיון הציבורי בישראל בשאלה מה לעשות מול האיום הגרעיני האירני. כל המתנגדים והמסתייגים התערבבו לבליל אחד ולא ברור מי מטיף שלא לתקוף כרגע מתוך כוונה שלא נתקוף לעולם, ומי מתכוון בכנות לשאלת העיתוי בלבד, ורק קורא לתקוף מחר ולא היום.
אז בואו נעשה קצת סדר בדברים: מדובר בשאלה אחת אמיתית, ובשאלה אחרת מתעתעת. מתחמקת.
שאלת הבסיס היא מה שהפרשנים קוראים: פצצה או הפצצה. מה עדיף: לשלם את מחיר ההתקפה שעלול להיות מטר של טילים על ישראל או לחיות בצל האיום ולהמר שמשטר האייתולות יימנע מלהטיל עלינו את הפצצה האטומית בשל מאזן האימה.
זו שאלה רצינית שאי-אפשר לבטל את הטיעונים משני צדדיה. אבל בחינה של ההתבטאויות מעלה שרוב המדברים בישראל ובעולם מכריעים בה לטובת ההפצצה, והוויכוח המשמעותי הוא בשאלה אחרת: האם כבר הגיע הרגע האחרון שאחריו תקיפה ישראלית תהיה כבר בלתי אפשרית? זו שאלה מקצועית מאוד וטכנית במהותה, ובה גם בקרב מומחי ביטחון ובכירים לשעבר מעטים מאוד הם היודעים את הנתונים לאשורם, ועל כל פנים אין ספק שלחותמי עצומת אנשי הרוח, לפרשני המלל בתקשורת ולמפגינים בכיכרות אין שום כלים לדעת ולשפוט.
על מה אם כן נשאר לצעוק ולהתווכח עד זוב דם? רק על השאלה המתעתעת: האם ישראל צריכה לתקוף לבדה או להמתין עד שארה"ב תיתן לה גיבוי או תתקוף בעצמה. זו שאלה מתחמקת, משקרת. מובן מאליו שמוטב להיות בריא ועשיר מאשר חולה ועני. אין ויכוח שמוטב לפעול עם ארה"ב מאשר לבד. השאלה היא מה עלינו לעשות בהנחה שארה"ב לא תיתן גיבוי לתקיפה ולא תפעל בעצמה. להניח לאירנים לפתח פצצה אטומית ולחיות תחת איום השמדה, או לנסות כמיטב יכולתנו לתקוף את מתקניה ולשלם את המחיר המלחמתי הכרוך בכך.
על כך לא שמענו תשובה אחראית לא מ
מאיר דגן ולא מאמנון שחק, לא מ
עמוס עוז ולא מ
שמעון פרס. על כך לא שמענו לא את המראיינים ולא את המצטטים לוחצים לקבל תשובה. כמה נעימות הן משאלות הלב שארה"ב לא תפקיר אותנו ובוודאי ברגע המכריע תשלח את חייליה למות למעננו, אבל משאלות לב מתוקות אינן תחליף להכרעה קשה. מה עלינו לעשות ברגע שלפני האחרון בהנחה שאמריקה אכן תשאיר אותנו לגורלנו? זו השאלה הכבדה שבה צריכה הממשלה, ובפרט ראש הממשלה, להכריע. מי שנמלטים מן השאלה האמיתית אל האופק הוורוד של משאלות הלב הם אלה שנוהגים בחוסר אחריות, בין אם הם אנשי ביטחון לשעבר ובין אם הם אנשי תקשורת בהווה.
