אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ וְכַחֲלום יָעוּף. מצאתי לנכון לפתוח בקטע עוצמתי זה, כיוון שמצויים אנו בעיצומו של חודש אלול,
"חודש הרחמים והסליחות", שמקדים את ראש השנה ויום כיפור, אותם ימים נוראים בהם נאמר הפיוט המפורסם
"ונתנה תוקף", המיוחס לר' אמנון ממגנצא, הפיוט מתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל, ואת אפסות האדם מולו.
"אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר, מִבִּינָתְךָ חֲדָל, הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם; כְּנֶשֶׁר, יָעוּף הַשָּׁמָיִם" עתה, יקל להבין את משמעות המילים מתוך אותו פיוט, כמו גם את המלצת שלמה המלך מספר משלי, המוכיחה את עצמה מעת לעת וממשבר למשבר, לנוכח המחזות האימתניים שאנו חוזים בכל קצווי תבל, בעטיים של שיטפונות, הוריקנים, רעידות אדמה ומשברי גלים (צונאמי) שהופכים באחת את סדרי בראשית.
אנליסטים, סוחרים בבורסה, כאלה המאמצים את מוחם בניסיון "להבין את השוק", להם מומלץ שלא להשקיע יתר על המידה בצבירת הון, אין טעם להתייגע, חדל לאמץ את בינתכם, שהרי העושר אינו בידכם, הוא ממילא עלול להתעופף ממקום למקום כמו נשר, אין כל אפשרות לחזות לאן יגיע.
"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם..." בעולם החי קיים עיקרון טבע, שהזואולוג אמוץ זהבי מכנה "עיקרון ההכבדה", המסביר את אופני התקשורת של החיות בטבע. על-פי העיקרון כדי שמסר יהיה אמין, חייבת להתקיים התאמה בינו לבין הסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת לחיה שמעבירה את המסר. במקרים רבים, מטרת המסר היא להפגין את בריאותו או כושרו של פרט מסוים, כדי להזהיר את האויב שלא להתקרב, סימן זה מתבטא בצורות שונות של הכבדה, עד כדי סיכון לכאורה, לכן היא בלתי כדאית ל"רמאי".
האם בני האדם השכילו ללמוד מטבען של החיות?
כדי לציין את עליונותו של האדם על הבהמה, רגילים אנו לצטט ולהוציא מהקשרו קטע מספר קהלת, הקובע כביכול כי מותר לאדם מהבהמה, האמנם?!
"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל" קהלת קובע בפרוש היפוכו של דבר, שעה שהוא מזהיר אותנו מלשגות בהבלים, מכזבים, מדברים בטלים; מהגזמות , ובעיקר מגאווה ויהירות . כל אלו כאד הקיטור, כהבל הפה מתנדפים, שהרי התוצאה היא אפסות. המסקנה המתבקשת, שאין יכולת להתנגד לחוקי הטבע. אם כן, אצל החיות אמרנו, שהסימנים הם בלתי כדאיים, לנוכל, לגונב דעת ולמוליך השולל.
ומה אצל בני האנוש? סמלי המעמד ובכלל זה המותגים למיניהם, בני האדם יצרו אותם ע"מ לרמז על מעמדם.
ככל שמדובר בסמל יקר או נדיר יותר, כך ירמז הדבר על מעמד חברתי נעלה יותר. סמלים אלו מאפיינים בעיקר (אך לא רק) את החברה המערבית החומרנית והם אמצעי המסייע לסווג את המעמדות ואת הפרטים בחברה. כך קורה שאנשים בעולם משתמשים בסמלים בדרך של "הונאה" שאינה מייצגת אותם נכוחה וביושר, והכול במטרה לקדם ולו רק באופן זמני, את עצמם ואת מעמדם בחברה היה זה אייזק ניוטון שטבע את האמרה
"אני יכול לחשב את תנועת הכוכבים, אבל לא את טירופם של בני האדם". "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה " הון שמגיע מהבל הפה, כזה שנוצר "יש מאין", סופו שיתמעט. שמא יש כאן רמז לתקשורת המסחרית, לעולם המבוסס רק על מדרוג (רייטינג) ועל פרסומות, בעוד ש"קובץ על יד" מי שאוסף וצובר את הונו במו ידיו, בעשייה, במלאכה, בתעשיה ובבניין, סופו שהונו ירבה.
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ, כִּי תֹאכֵל; אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ" זו אמירה ערכית בכל קנה מידה שיש בה הכול, לבד מהאמירה המפורשת שצריך אדם להתפרנס ממלאכה שיש בה יגיעה ולא לחפש לעצמו פרנסה קלה. הוא אמור גם להתפרנס מהעבודה שהוא עצמו עושה ולא לחיות על-חשבון אחרים, כמובן שאין כאן רק הנחיה, אלא גם שכר בצידה, שיזכה לאכול מיגיע כפיו, ולא יאבד את יגיעו לאחרים, והרמב"ם מוסיף ומעלה בקודש בקובעו, בסתירה ובניגוד לעדת "תורתם אומנותם"
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חלל את שם ה'" לא ייפלא אפוא, שגם המשנה במסכת אבות מצדדת, מעודדת, תומכת ועומדת לימינו של בעל המלאכה
"וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" "הברכה והקללה" ו-"היד הנעלמה" "ראה אנכי נתן לפניכם היום, ברכה וקללה" לדעת החיד"א (מקובל, מגדולי הפוסקים וכן מראשוני ההיסטוריונים של הכתיבה היהודית) נוקט הכתוב בלשון יחיד "ראה" ומיד עובר לרבים, "לפניכם" במטרת להדגיש את תפקידו והשפעתו של היחיד על הציבור:
"דכל יחיד יכול לתקן ויהיה הוא צינור להשפיע לרבים". כלומר, כל יחיד צריך לראות את עצמו כחלק ממכלול וכמשפיע על הכלל. זה למעשה הרעיון המובא בתלמוד במסכת קידושין
"לעולם יראה אדם עצמו וכל העולם כולו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצווה אחת הכריע עצמו והעולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע עצמו והעולם כולו לכף חובה". זה משמעו של הרעיון
"כל ישראל ערבין זה לזה", ניתן לומר גם "זה בזה".
ומהי "היד הנעלמה"? דימוי בהשאלה לסוג של תפקוד חברתי, בה השתמש הפילוסוף והכלכלן הסקוטי
אדם סמית כדי להבהיר ולהאיר עיקרון עליו כתב בספרו
"עושר האומות".
סמית (בן תקופתו וגילו של החיד"א) טען:
"כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. בהעדפתו לתמוך בתוצרת מקומית על פני תוצרת זרה, הוא מכוון רק לקידום ביטחונו; ובאמצעות הכוונת תעשיה זו באופן שתוצריה יהיו בעלי הערך הרב ביותר, הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על-ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. יותר מכך אומר סמית בספרו:
"מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור."
עיקרו של דבר, הכול מכוון אותנו ומורה לנו את הדרך אל
"הערבות ההדדית".
