אני עוצר אתכם, רגע לפני שאתם מתחילים להפליג על גבי גלי הנוסטלגיה, ולספר לי שאין כמו החינוך של פעם. אני יודע את זה ואני מסכים אתכם. גם אני חושב, שבתי הספר של פעם, עסקו יותר בחינוך והכשרה של התלמידים לחיים של עבודה ואחריות, והיום הם יותר משמשים כמפעל לציונים. ולא שאני מאשים אותם, כולנו נמדדים בסטטיסטיקה: בבתי הספר, במוקדי השירות, במשטרה , בכל אתר ואתר. אבל בתי הספר של פעם, עם כל הגעגועים אליהם, גם מזכירים לי תופעות יותר בעייתיות.
חכמי ישראל המנהיגים את דרכי התורה, ציינו כי יש להכות תלמיד כדרך חינוך. צריך להבהיר ולחדד שהם דיברו, כתבו, והזהירו תמיד, שההכאבה הזו אינה צריכה לבוא לא מתוך כעס ולא בשביל להכאיב. הם חזרו פעם אחר פעם על האמירה שאם לילד כואב מהמכה, למורה המכה צריך לכאוב פי כמה וכמה. יש תיאורים רבים של רבנים המכים את תלמידיהם, ולאחר מכם פורשים לחדר צדדי כדי לבכות על כך שהם נאלצו להשתמש במכה כעונש, ולא קשה למצוא אותם. את זה צריכים לזכור היטב הרבנים בישיבות של ימינו. בחינוך הרגיל לצערי המצב הוא הפוך- התלמיד מרביץ למורה ואין לו מושיע.
לצערי הרב, חלק מהמורים של פעם למדו, אבל למדו היטב, רק את החלק הראשון של גישת רבותינו וראו במשפט "חושך שבטו שונא בנו", כאידיאל. הם שכחו רק שהם לא ההורים שלנו. מורות, אלו היו בעיקר מורות, שאם לא להעליב מישהו מהן, ספק אם היו מתקבלות היום בכלל לבתי ספר להוראה, נהגו להכאיב לתלמידים שובבים בעיניהן בהנאה צרופה. אלו היו משיכות באוזניים, בשיער, סרגלים (שזה בעיקר
מורים) וצביטות, שברוך השם נעלמו ממחוזותינו. אלו היו מורות, שהיו בעיני עצמן מורות דגולות, שבאות ליישר את פראי האדם שיושבים מולם. אני נתקל לא פעם במורות הללו, ואני חש כלפיהם תחושה מעורבת של כעס מצד אחד ורחמים מצד שני.
אלו מורות שיכלו לבקש במילה טובה אחת מילדים כמוני - כאלו שלא הסתדרו להן טוב בעיניים - לשבת בשקט, והיו מקבלים את אותה תוצאה גם מבלי לבדוק את רמת החיבור של האוזן שלי לראש. לא היה צריך הרבה כדי שתהיה זה שחוטף את נחת זרועה, או במקרה הזה אצבעותיה, וכל זה רק במרחק של פחות משלושים שנה מהיום.
השיטה הזו של הכאה אגב, פעלה רק כנגד קבוצה מסוימת של תלמידים, בעיקר כאלו שאין מי שיגן עליהם, כאלו שאין להם הורים שהם חברי ועד הורים, וכאלו שהם לא ילדים של מורים אחרים.
למי נתנו להיות מורים?
אני לא יודע לפי איזה קריטריונים גייסו אז מורים לעבוד בחינוך. האם זו הייתה התחושה של בכירי מערכת החינוך שחשבו ואמרו "רגע, בוא נפתור חלק מבעיות האבטלה בעיירות הפיתוח וגם ניתן להם קצת חינוך"? כי בינינו, מה כבר צריך ילד כדי לרכוש ידע בסיסי בקרוא וכתוב? שרק לא יהיה פושע. ועם התפיסה הזו הם שלחו אלינו מורים והכשירו מורים שגרו אז בעיר. ועם התפיסה הזו, הם הצליחו לשכנע גם את ההורים שלנו שככה צריך להיראות חינוך. לא מעט אנשים בני גילי וקצת יותר סיפרו לי (אני לשמחתי לא חוויתי זאת) שאם המורה היה מכה אותם הם פחדו לספר בבית, כי הם ידעו שהם יחטפו גם מהאבא, ויותר חזק.
עם התפיסה הזו, הם שלחו אליי מורה שאמר לי ולחברים שלי "מכם לא יצא כלום" "ראשי כרוב שכמוכם- ירקנים בשוק זה מה שאתם". משם נולדה הרתיעה שלי ממתמטיקה. רתיעה שהתחילה יותר מוקדם עם מורה שדיברה איתי על מקור ותמונה - עוד שיטה של משרד החינוך להעביר את נושא הנעלמים X ו- Y (שאחרי שנתיים או שלוש נעלמה כי הבינו שהיא מטומטמת) ראתה שאנחנו לא מבינים כלום, והעיפה אותנו החוצה כדי שלא נפריע לה ללמד את ה"טובים". שני המורים האלו כבר לא מורים היום. הם מפקחים במשרד החינוך. מפקחים על מורים אחרים שיעבדו כמו שצריך. כמו שרק הם יודעים.
אני מסתכל על המורים האלו ומרחם עליהם. אני יודע ששלושים או ארבעים שנות הוראה שהם עשו בחייהם, לא נחשבים מאומה. מה שהתלמידים שלהם זוכרים מהם, זה את הרשעות שנבטה מעיניהם. אני מצדיק קשיחות ויראה כלפי מורים. אני לא מצדיק בשום צורה שהיא, אלימות ושנאה שטנית של מורים לתלמידים. וזו לא הייתה שגיאה של מורה מתחיל. זו הייתה מכה שבאה מכל הלב. אני מניח שאותן מורות לא פרשו לחדר צדדי מיד לאחר מכן כדי לבכות את צער הילד. אולי נשתדל אני ובני דורי שחוו זאת, לסלוח להם השנה ביום הכיפורים. אני מנסה כבר כמעט שלושים שנה לעשות זאת. אולי השנה.