לפני 15 שנה היה אחד מאיתנו חבר בוועדת פלד, שמטרתה הייתה לדון בשאלה, כיצד ניתן לארגן מחדש את מערך השידורים של התקשורת הישראלית לקראת כניסתה למאה ה-21. הוועדה המליצה פה אחד כי על ישראל לשאוף ל"שמיים פתוחים" - מדיניות שתאפשר כמעט לכל מי שירצה בכך לשדר ברדיו או בטלוויזיה. אולם עקב הגבלות טכנולוגיות, היה ברור כי יעבור זמן רב עד שניתן יהיה ליישם מדיניות זו במלואה. על כן, הומלץ להוסיף בתקופת הביניים לפחות עוד ערוץ מסחרי אחד. המלצות אלו שאימצה ממשלת נתניהו הראשונה במלואן, הובילו לבסוף להיווצרותו של ערוץ 10. ב-28.1.2012 החל הערוץ לשדר.
מלכתחילה, היה לערוץ 10 יתרון עצום על מתחרהו העיקרי ערוץ 2. במשך ימות השבוע חלקו את ערוץ 2 שלוש זכייניות שונות (קשת, רשת וטלעד), בעוד שלערוץ 10 הותר לשדר שבעה ימים בשבוע.
אך ערוץ 10 החל את דרכו ברגל שמאל. נמתחה עליו ביקורת כי לוח השידורים שלו אינו אלא חיקוי של ערוץ 2. בניגוד למתחריו, ההוצאות הראשוניות של הערוץ כללו משכורות אסטרונומיות שנועדו למשוך "כוכבים" כמו
יעקב אילון. למעשה, גם כיום, על-אף הפחתה של 25 אחוז ב-2008, דווח כי עלות שכרם של "כוכבי" התוכנית "לונדון את קירשנבאום" בלבד לערוץ מגיעה לסכום של 140 אלף שקל בחודש. מעניין לציין כי מלכתחילה מר קירשנבאום היה ממנהליה של חברת שידורי עדן, שהייתה ממקימי ערוץ 10. משכורות העתק ששילם הערוץ לעובדיו אילצו ספקים אחרים, כולל
רשות השידור, לנהוג באופן דומה. למותר לציין כי המשכורות גבוהות ברשות השידור ממומנות מכספי משלם-המיסים.
המטרה - להביא למותו של חוק הרשיונות הרייטינג של ערוץ 10, אף בתקופות הטובות שלו, היה כמחצית מזה של ערוץ 2. על כן הכנסות הערוץ מפרסום לא הספיקו לכיסוי הוצאותיו. הערוץ החל לעגל פינות, והנפגעים הראשונים היו תוכניות המקור האיכותיות הישראליות. היה זה מנוגד למה שהתחייב הערוץ כחלק מן התנאים לקבלת הזיכיון. משם, המצב רק הלך והתדרדר. ב-2008 הורשה לערוץ לשדר בפריסה ארצית בזכות המערכת הדיגיטלית של "עידן פלוס", על-מנת להשוות את תנאי התחרות שלו לאלה של ערוץ 2. אך שינוי זה לא יצר את האיזון המקווה. מתחילת 2009 נמצא הערוץ תחת איום מתמיד של סגירה, בשל גירעונותיו הכספיים הגדולים.
כבר אז חזרה והמליצה "האגודה לזכות הציבור לדעת" לסגור את הערוץ במטרה לאפשר לשחקנים אחרים להיכנס לזירה, ולעשות עבודה טובה יותר, הן בניהול והן בתוכן. ב-2010 איימה ועדת הכלכלה של הכנסת לסגור את הערוץ. אך בשל לחץ ציבורי, בעיקר מצד התקשורת הישראלית, שטענה כי סגירת הערוץ תפגע בדמוקרטיה הישראלית ובחופש העיתונות, חזרה בה הוועדה ונתנה לערוץ חבל הצלה עד לשנת 2012. והנה, שנת 2012 כבר בעיצומה, הערוץ עדיין חדל פירעון, ושוב, על-מנת לשכנע את הממשלה לדחות את המועד לתשלום חובותיו, הוא משתמש באותו איום כי סגירתו תביא לפיטוריהם של מאות מעובדיו.
אבל הפעם משהו השתנה. כי גם מתחריו העזים ביותר של ערוץ 10 - זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת - דורשות כי הממשלה תדחה את פירעון החוב של ערוץ 10 בשנה. האם הן באמת עושות זאת ממניעים אלטרואיסטיים? האם מניעה אותן הדאגה להרחבת הגיוון בתקשורת למען הדמוקרטיה? האם הן באמת מעוניינות במתחרה? האם יש להתייחס כפשוטו למצג של התקשורת שסגירת הערוץ הוא בבחינת נשיקת מוות לפלורליזם הטלוויזיוני של ישראל?
מובן שלא. הסיפור האמיתי שונה במקצת. החוק שונה ב-2010, זיכיונות השידור יוחלפו ברישיונות שידור, וזהו הבדל עצום. זיכיונות, על-פי טבעם, מגבילים את מספר המשתתפים בשוק. לעומת זאת, רישיונות ניתן להנפיק לכל מי שעומד בתנאיהם. לצערנו, תנאים אלה הם עדיין דרקוניים וכופים נטל תוכני וכלכלי שקשה לעמוד בו.
הרשות השנייה מילאה תפקיד מרכזי בהכבדה זו. הם היו אינטרסנטים והיוו גורם מרכזי לכך שתנאי הרישיון נראים כה מאיימים - וזאת כדי להבטיח את מעמדם ואת שליטתם על הערוצים השונים.
ובכל זאת, המעבר לרישיונות הוא צעד חשוב בכיוון הנכון. הרשות השנייה אומנם קראה לציבור להגיש בקשות לרישיונות עד האחד בינואר, 2012 אשר יוענקו באחד בינואר, 2013. אך כמה מפתיע: זכיינית ערוץ 2, קשת, וערוץ 10 היו היחידים שביקשו להשתתף. כי יש בעיה קטנה בתנאים שיש לעמוד בהם; על-מנת לקבל רישיון, יש לקבל אישור כי הכל תקין וכי בעבר בעל הרישיון מילא את מחויבויותיו. מה שמביא אותנו להווה.
ערוץ 10 מבקש זיכיון, אך מפגר בתשלומים למדינה ומבקש ארכה לשלם את חובותיו. בו בזמן, זכייניות ערוץ 2, ייתכן שבצדק, טוענות כי אם ערוץ 10 מקבל דחייה, אף להן מגיע לקבל דחייה וכי אין זה הוגן לדרוש מהן לשלם את תשלומיהן בזמן. אם תתקבלנה דרישותיהן, ייווצר מצב ששתי הקבוצות היחידות המבקשות רישיון לא יוכלו לקבלו, כיוון ששתיהן לא יעמדו במחויבויותיהן. בהכרח, אפוא, שתיהן תמשכנה לשדר כזכייניות שנה אחרי האחד בינואר, 2013. מבחינתן, המצב לא יכול היה להיות טוב יותר. חוק הרישיונות שמטרתו להרחיב את התחרות ימות מוות טבעי. לא יינתנו כלל רישיונות, ושתי הזכייניות ימשיכו לשלוט בשידור עם תוכניותיהן הזולות, שהן לפעמים אף בעלות תוכן בלתי-אתי. נראה כי הציבור, פלורליזם תרבותי או חופש דמוקרטי אינם ממש בראש מעייניהן.
זהו אם כן הרקע למשבר הנוכחי בערוץ 10 ובשידורי הטלוויזיה בכלל. לרשות השנייה ניתן ייפוי כוח להעמיק את הפלורליזם בתקשורת וזאת הסיבה שאנשיה מנסים לכפות על ערוץ 10 (ועל בעליו) לעמוד בהתחייבויות, אחרת - לסגור את הערוץ. לערוץ 2 יינתן רישיון החל מה- 1.1.2013, והרשות השנייה מקווה כי אחרים יצטרפו בעתיד הקרוב.
אבל כל זה אינו אלא משאלת לב. כל עוד חוקי הרשות השנייה לקבלת רישיונות הם כל כך מגבילים ומאיימים, אדם שפוי לא יבזבז כסף על רישיון לשידורי טלוויזיה. על הרשות השנייה להפיק לקח מכישלון זה. עליה להכיר בכך שיש להרפות מאחיזת החנק הביורוקרטית על תחנות הטלוויזיה ולשנות את החוקים שנועדו להנציח את שליטתה על תחנות הטלוויזיה.
יש אפוא לפשט את תהליך קבלת-הרישיון לשדר. אך בו-בזמן אין לבצע החייאה מלאכותית של ערוץ 10. הם הסבו די נזק לרעיון שערוצי טלוויזיה נוספים יביאו גיוון נרחב יותר לתקשורת בישראל. שידור מגוון באמת ניתן למצוא באינטרנט היכן שאין כלל הגבלות. זה בסופו של דבר יהיה המצב, אך אם הממשלה שוב תיכנע לדמעות התנין של התקשורת ותתיר לערוץ 10 לפרוס את חובותיו, הציבור הוא שימשיך לשלם על כך.
