במסגרת השתלטותם של המשפטנים בפרט והפקידים בכלל על השליטה במדינת ישראל, הפכו אלו במידה רבה את השרים לחותמת גומי במינויים בכירים. מה שהחל כצעד חיובי למניעת פוליטיזציה של המינויים - ועדות איתור - הפך לאמצעי לסירוסם של נבחרי הציבור.
הרעיון, כאמור, היה חיובי: במקום שהשרים ימנו את מקורביהם הפוליטיים, בין אם יש להם כישורים ובין אם אין להם, יהיה עליהם לבחור באנשי מקצוע שיומלצו בידי אנשי מקצוע. כל עוד אין המדובר במשרות אמון, כגון מנכ"ל או ראש לשכה, זכאי הציבור לקבל את הטובים ביותר שייצגו אותו וישרתו אותו. ומינויים פוליטיים, משום מה, לא נוטים להביא לקידמת השירות את הטובים ביותר.
אלא שכאן קם הגולם על יוצרו. מתישהו קבע בית המשפט העליון, שהשרים מחויבים לקבל את המלצות ועדות האיתור, אלא במקרים חריגים ביותר. זה עוד היה עובר איכשהו, אם הוועדות היו מגישות לשרים כמה מועמדים לכל תפקיד. אבל כאשר הוועדות הללו מגישות מועמד אחד בלבד - משמעות הדבר היא שהמינויים עברו מידי מי שנבחרו לכך ואשר הסמכות לכך הופקדה בידיהם, לידי מי שמעולם לא נבחרו ומעולם לא הוסמכו.
כך למשל היה בנוגע למינוי מנהל רשות המיסים. ועדת האיתור המליצה בפני שר האוצר,
יובל שטייניץ, על מועמד אחד:
משה אשר. שטייניץ לא רצה אותו, ולא משנה מדוע; הוא השר והוא הנושא באחריות. אבל מאחר שאשר היה המומלץ, לא הייתה למעשה לשטייניץ ברירה אלא לקבל אותו (עם פשרה מוזרה לפיה המינוי יתבצע רק לאחר שנה). וכך גם בנוגע למינויה של דינה זילבר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה: שמה הוצג לשר
יעקב נאמן בבחינת "כזה ראה וקדש", בבחינת "גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, אי אתה רשאי להרהר אחרי".
אלא מאי? כפי שאנו חושפים כאן, גם ועדת האיתור הייתה רחוקה מלהיות נטולת אינטרסים. כאשר שלושה מבין ארבעת חברי הוועדה מקורבים אישית למועמדת היחידה עליה הם ממליצים - זה פגום מהיסוד. זה אפילו יותר גרוע מאשר מינוי פוליטי, כי בעוד מינוי פוליטי ידוע ככזה, הרי שמינוי מקצועי כביכול אינו נגלה כנגוע בניגוד עניינים. במילים אחרות: מה שהפוליטיקאים לכל הפחות עשו בגלוי, המשפטנים והפקידים עושים במחשכים. אבל להם, כידוע, הכל מותר.