אני מבקש לחלוק חוויה אישית שיסודה ותחילתה משפחתית גרידא והמשכה והשלכותיה במידה רבה, לדעתי, נושקות לניואנסים חברתיים בעלי השלכות על קיומנו כאן כעם וכמדינה.
הסיפור מתחיל מטלפון מבתי, שאחד מבניה התנדב והתגייס במסגרת ההסדר לצנחנים, ולמחרת בבוקר אמור לצנוח את צניחתו השלישית, ומכיוון שגם אביו עבר קורס צניחה בשירותו הצבאי, אולי ארצה לבוא ולהשלים את התמונה של שלשלת הדורות ולהיזכר בצניחות שלי שם בחולות פלמחים, לפני 52 שנה במסגרת הנח"ל המוצנח (ושנים בחטיבת המילואים של הצנחנים בתעסוקה ובמלחמה).
ואכן למחרת יצאתי ברכבת ישראל בחמש בבוקר, הרכבת שמקצרת מרחקים וזמנים ומקרבת פרובינציות אל מדינת תל אביב רבתי, שם נקודת המפגש עם משפחתי ומשם לשטח ההצנחה.
על-אף השעה המוקדמת ביום ד' בשבוע, יום עבודה רגיל, במגרש החניה הסמוך לשטח ההצנחה חונות עשרות רבות של מכוניות. הורים, בני משפחה, חברות וחברים, דתיים, חילוניים, ובטח כמה וכמה בין לבין. תוך דקות - אין מחיצות, אין מחנות. הדאגה, הגאווה, האהבה לבנים ולנכדים מחברות ומלכדות. הנכונות, המסירות של הבנים היונקת מהבתים, מחזירה כפל כפליים למשפחות. זרימה ערכית דו סיטרית. מדהים. תוך דקות הר געש אנושי מתפרץ ומתערבב כאילו האנשים מכירים שנים. סיפורים מהעבר, דברים על הבנים, בדיחות ואפילו כמה דברי תורה קצרים; הכול ברוח טובה ומפרגנת. כל כך טבעי זה זורם, מתפרץ כאילו זו תופעה רגילה ומובנת מאליה, משהו ברור ויום-יומי בחברה הישראלית.
וזה רק הפתיח. הנה מגיע המטוס הראשון ומצניח מטה את הדבוקה הראשונה, נקודות שהופכות בשניות לאנשים המחוברים לחופות. בחניה, במחנה הממתינים -מחנה אחד מלוכד תוך ערבוב של דאגה, גאווה ושמחה מופגנת ורועשת עם כל חופה הנפתחת בשמים. את שלב הסיום החשוב - הנחיתה על הקרקע, אנחנו לא רואים משום המרחק ותנאי השטח. כן, זה שלב חשוב המחייב זהירות לא רק בצניחה, גם בחיים הרגילים: החיבור אל קרקע המציאות הוא תכונה חשובה הכרחית על-אף החשיבות לרחף, לחלום ולהתנתק מדי פעם. זה השלב שבו מתחלף הריחוף הממשי והרגשי עם הקושי הפיזי.
אין שלי שלך מעבר לפער המרחק בין הצונחים שהמטוס מייצר כשהוא משליך לסירוגין תוך כדי טיסה, הרוח היא פקטור חשוב המוסיפה משלה את תרומתה לפיזור ולמרחקים בין הצונחים. ואכן נקודת האיסוף מרוחקת מאוד והמרחק אליה לא שווה. כל זאת בחום הקיץ, בשטח לא קל להליכה כשעל גבם המצנחים המקופלים בתיקים מיוחדים ושקי הציוד האישי, תוך צעידה לא קצרה אל החניה. מחלקה אחר מחלקה, את כולם אנחנו מקבלים במחיאות כפיים ובשירה אדירה. נפתחים תאי המטען במכוניות שבהם כל טוב הארץ, ארץ חלב ודבש. בלי חשבון, בלי שלי שלי ושלך שלך. הכול שלנו.
בצילו של עץ מתארגנת תפילת שחרית. כחמישים צנחנים צעירים עטורים תפילין על ראשם וחלקם עטופים בטליתות. יום מדהים בישראל 2012, סוריאליסטי משהו. כן, גם הבן-הנכד, נעם שלנו איתנו.
בדרך הביתה ברכבת, כדי לשמר את החוויה, הרחקתי מסביבתי את גליונות
עיתון הצהרים המופיע מוקדם בבוקר, וכבר זמן רב הוא נוהג כאילו שלא הוא העיתון של המדינה אלא נהפכו היוצרות והמדינה היא שלו, של העיתון.
