שעת בוקר מוקדמת. שני אנשים לבושים אזרחית, הולמים באגרופים על דלתה של דירה בבניין ישן. בדירה מתגורר האזרח י.ק., משפטן בהשכלתו, רווק בשנות הארבעים, ללא ילדים ופובליציסט לעת מצוא. י.ק. מבקש מהאנשים להציג צו חיפוש, אבל האנשים בעלי התספורת הצבאית מאיימים לפרוץ את הדלת אם לא יפתח את הדלת. י.ק. פותח בפחד בפניהם את הדלת והאנשים מסתערים פנימה.
הם מחרימים את המחשב שלו, ודורשים ממנו להתלוות אליהם. "יש לכם צו מעצר?", שואל י.ק. בתמימות, תוך שהוא נזכר במה שלמד לפני שנים בפקולטה למשפטים. אבל האנשים, שטוענים שהם שוטרים, מתקשים לכבוש את צחוקם.
י.ק. מנסה להתקשר לעורך הדין שלו. האנשים מנתקים את השיחה בברוטליות ומבטיחים לו שהוא רק צריך לענות על כמה שאלות בתחנת המשטרה הקרובה, מרחק כמה דקות נסיעה, ותוך שעה הוא יהיה חזרה בביתו. "קח איתך כסף למונית", הם מורים לו.
רק אחרי שי.ק. נכנס למכונית נעדרת סימני זיהוי עם האנשים, הוא מגלה שהם לוקחים אותו למתקן חקירה המצוי במרחק של יותר ממאה קילומטרים. בדרך מתחיל להבין י.ק. את פשעו. מספר הטלפון שלו הופיע באתר אינטרנט שפרסם קריקטורה הלועגת לדמות בכירה באחת מרשויות השלטון.
כאן, אצלנו! הסיפור הזה לא התרחש בדיקטטורה דרום-אמריקנית והאנשים שהתייצבו בביתו של י.ק. לא היו בריוני הסקוריטטה מרומניה של צ'אוצ'סקו. המקום הוא לב ליבה של תל אביב, והאירוע היה לפני פחות משבוע. והפשע של י.ק.? באתר אינטרנט הפתוח לכתיבה על-ידי כל דיכפין, התפרסמה קריקטורה של ביקורת על שופטת חיפאית,
אספרנצה אלון שמה, ובאתר הזה, הופיע גם מספר הטלפון של י.ק. מיודענו.
לא הרבה ידוע על השופטת אלון. אתר בתי המשפט מוסר כמה פרטים יבשים: ילידת 1963, בוגרת תיכון ליאו באק בחיפה, שירות צבאי כמ"כ ומ"מית, עורכת דין מאז 1989, מינוי כשופטת ב-2005. קל לבדוק שהיא צפויה להיות שופטת עד שנת 2033. אבל, השופטת אלון אינה מענייננו כאן וגם הקריקטורה, שבינתיים הוסרה מהאתר של י.ק. (המציצנים יוכלו לאתרה עדיין דרך שירות חיפוש התמונות של גוגל), אינה מעניינת.
מה שחשוב הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה שופטים עושים שימוש במעמדם כדי לפגוע באזרחים. מעצרו של י.ק. הוא רק אחד מבין גל של מעצרים, הזמנות לחקירות, והטלת אימה על אזרחים שהביקורת שהם מתחו על שופטים לא נשאה חן בעיניהם. מה שכנראה הבעיר את הפתיל של קצין המשטרה שהורה על הההסתערות על י.ק. הייתה ידיעה שהופיעה בעיתון הארץ שבה שופטים התלוננו בעילום שם על "הכפשות", "השמצות" ו"איומים" באינטרנט מצד קהל המתדיינים.
"הכפשות, השמצות ואיומים" הידיעה אומנם מזכירה את השופטים טובה סיוון,
שפרה גליק ו
אריאל בן-ארי, אבל היא אינה מספרת מי השופט שפנה לעיתונות ותידרך את הכתבים, והיא אינה מספרת מי מביניהם הוא זה שיזם את פתיחת עונת הציד נגד מותחי ביקורת על שופטים.
מאחורי מעטה הפנייה האנונימית לעיתונות, עבירה אתית חמורה בפני עצמה, מרשים לעצמם השופטים האלמוניים לעשות דברים שהם לא היו מעזים לעשות לו היו נדרשים להזדהות בשמם. למשל, השימוש בצירוף המילים "הכפשות, השמצות ואיומים". שהרי דווקא שופטים, יותר מכל אחד אחר, צריכים לדעת את ההבדלים התהומיים שבין "איומים" מצד אחד, ובין "השמצות" ו"הכפשות" מצד שני.
ככה זה בחברה דמוקרטית - מותר למתוח ביקורת על רשויות השלטון, ובכלל זה גם על שופטים. ושופטים יודעים היטב שזה טיבה של ביקורת שמי שסופג אותה, יבחר תמיד להכתיר אותה בכותרת "השמצות והכפשות", בין אם היא מוצדקת, ובין אם היא לא מוצדקת. יש להניח, למשל, שכבוד השופטת אלון אינה שבעת נחת מכך שהחיפוש בגוגל אחרי שמה מניב בראש הרשימה דווקא מאמר ביקורת עליה.
הביקורת מותרת! השופטים האלמונים יודעים היטב שחופש הדיבור פירושו החופש להשמיע ביקורת, ואפילו ביקורת לא מוצדקת. יש כאלו הקוראים לראש הממשלה שלנו בלשון חברית "ביבי", ויש הקוראים לו "שקרניהו", ויש שסתם קוראים לראש הממשלה ולשר הביטחון "צמד חמד", ולשמעון פרס "חתרן בלתי נלאה"... זה לא מנומס, זה אולי וולגרי, אבל זה לא פשע. לא בישראל, ולא בשום חברה דמוקרטית. ועם כל הכבוד לשופטים האלמוניים, אם מותר לבקר את ראש הממשלה ואת הנשיא, אז מותר לבקר גם שופטים: חיפאים, תל אביביים או מכל מקום אחר.
יש בספר החוקים אומנם עוולות של לשון הרע. אבל המשמעות של לשון הרע בחברה דמוקרטית ידועה היטב לשופטים מחרחרי הציד כנגד המבקרים. כל פסקי הדין של בית המשפט העליון ומערכת המשפט כולה מלמדים שיש לצמצם את תוקפה של "לשון הרע", ולהרחיב את תוקפן של ההגנות שבחוק. וזאת, לא בכדי. שהרי חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
והדמוקרטיה אינה עוצרת מלנשום בכניסה לאולם המשפט, או כששופט מתעטש או מתרגז, או מגלה את שמו בגוגל בנסיבות לא מחמיאות... נכון, זה לא הכי נעים לשופט שיש מי שמנסה להעמיד את פסק דינו לביקורת הציבור. אבל, כפי שכתב נשיא העליון (בדימוס)
אהרן ברק, מקור הכוח של בית המשפט הוא האמון שלו הוא זוכה מהציבור, וכאשר האמון הזה נפגע, פירוש הדבר שמערכת המשפט צריכה לבחון את עצמה.
רדיפה משפטית כל הסקרים מורים כי בשנים האחרונות, מידת האמון לה זוכה מערכת המשפט, ובפרט בית המשפט לענייני משפחה, ממנו יצאו השופטים האלמונים, הולכת ויורדת אצל ציבור הולך וגדל. אולם במקום שבית המשפט יבחן את מעשיו לאור הביקורת המושמעת כלפיו, נראה שדווקא שופטי בית המשפט למשפחה בוחרים להשתמש במשטרה ובעיתונות על-מנת לרדוף את משמיעי הביקורת.
השופטים יודעים היטב שאין כל בסיס חוקי להטרדות ולטרור שמנסה המשטרה להטיל בחסותם. הנחיות היועץ המשפטי קובעות שרק במקרים נדירים שבנדירים, ורק באישור מיוחד, יוגש כתב אישום בעוון ביקורת לא מנומסת על שופט. אבל אין דבר קל מלתפעל את המשטרה, לכרוך יחד איומים ו"השמצות וביקורת" ואף לתפעל את העיתונות כדי להסית נגד מותחי הביקורת!
זוהי התנהגות כוחנית, טוטליטרית ורודנית, אשר באה לנסות לסתום את פיות המבקרים, ובאופן אירוני, התנהגות זאת רק מאמתת את טענות המקטרגים, ומוכיחה כי יש דברים בגו.
אמנם, האזרח י.ק. חזר בסופו של יום מתיש ונורא לביתו. אומנם שופט המעצרים התקשה להסתיר את לעגו למשטרה שביקשה להאריך את מעצרו של י.ק. אבל, מאורעות יום ד', ה-28 באוגוסט שנת 2012, ופועלם של כמה שופטים אלמונים ועברייני אתיקה, הכתימו בכתם של קלון את מערכת המשפט בישראל.
