כסדום היינו לעמורה דמינו?

"כִּמְעַט, כִּסְדֹiם הָיִינוּ לַעֲמוֹרָה דָּמִינוּ!" אומר הנביא ישעיה בפרק א' פסוק ח'. הנביא אינו שואל, הוא אומר בוודאות, עם סימן קריאה. כדי להקל עלינו הוא מוסיף את המילים "כִּמֱעַט, הָיִינוּ..." על-רקע אירועים ומציאות קשה הנפרסת בתקופת עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו, מלכי יהודה. תחושת סדום ועמורה חשתי כששמעתי את קולם של הורי התלמידים, החשודים בהטלת מימיהם ומריחת מחראות על קירות בביתה של מורה בבית ספרם. אוי להורים שמתייחסים אל התופעה הזו כאל משובת נעורים בחופשת קיץ חם. תחושת סדום ועמורה חשתי למשמע הקלטה בשידור בערוץ 10, בו מכחישים התלמידים רכישה באלפי שקלים באמצעות כרטיס האשראי שנגנב מבית המורה בהעדרה. מדובר, לדבריהם, רק (!!!) בשלוש מאות שקל!!! תחושת סדום ועמורה חשתי למשמע הראיון, שערכו אורלי וגיא מרוז בשידור הבוקר עם עורכת הדין של אחד הנערים. עורכת דין, שאינה מתייחסת בחומרה למעשים המיוחסים ללקוחות שלה, מעניקה לנו את התחושה שכסדום היינו ולעמורה דמינו, בלי התוספת של המילה כמעט של הנביא ישעיהו. לחץ חברתי של הזדהות עם המעשה המועלה בפרהסיה בפייסבוק דורש מאיתנו כחברה לשאול שאלות. הלחץ החברתי - שיצר עדריות בהמית נסחפת המזדהה עם כל שלב חדש במסע האימתני המתחולל במהלך שבוע בביתה של המורה - מחייב אותנו לזעוק : "כסדום היינו לעמורה דמינו". לחץ חברתי של הזדהות עם המעשה - כשבעיצומה של ההתרחשות לא קם אפילו נער אחד מאותה חבורה וצעק - " די, לא!!! " - מאותת לנו, שעלינו להתייחס לעצמנו, כמי שנמצאים כבר במציאות העדרית המתבהמת של סדום ועמורה.