ממסדי כלח בשלושה מוסדות נתברכו ישראל בשעת כניסתן למדינת ישראל ("על משקל: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ"; רמב"ם מלכים א, א) בתש"ח, ואלו הן: הסוכנות היהודית (ו'כנסת ישראל' בכללה), הרבנות הראשית לישראל וההסתדרות הכללית (של העובדים העבריים בא"י). אלו היו המוסדות הייצוגיים של העם היהודי המתארגן לקראת חיים לאומיים וממלכתיים בארצו, היא מדינת ישראל. שלשת ארגוני תשתית אלו היו חיוניים בתהליכי טרום הקמת המדינה, והיסטוריונים ידרגו את מידת חשיבותם ונתח תרומתם הייחודי.
בחלוף השנים אבד הכלח על מוסדות אלו בדמותם הראשונית, ואי-אפשר להם להתקיים ולעמוד אפילו שעה אחת רק על בסיס הנוסטלגיה וזכויות העבר. שניים מהם כבר שינו צורתם לבלי הכר; פשטו צורה ולבשו צורה, והם חותרים באפיקים עכשוויים ומעודכנים יותר. המוסד השלישי שבחבורה, הלא הוא הרבנות הראשית לישראל, נותר בשמרנותו הנוסטלגית, תוך הפחת תקוות-שוא ל"חדש ימינו כקדם".
אין סיכוי שהרבנות תשוב למרום גדולתה כבעבר. היא איננה משמשת יותר כגורם ייצוגי של העם היושב בציון. ובעיקר -
המימד הסמכותי ממנה והלאה. רבנים מן השורה הפסיקתית הראשונה, וכן אדמו"רים וראשי ישיבות שהם סמכותיים כלפי צאן מרעיתם, אינם מכהנים בה, הן מסיבות השקפתיות, ובעיקר בשל חוק בחירת הרבנים על-ידי בליל עסקונה פוליטית. שום 'גדול בתורה', משום חוג, לא יעמיד עצמו לבחירות בתנאי הבחירה הנוכחית. יתר על כן, הגבלת גיל בחירת רבנים ראשיים לשבעים מותירה בהכרח את בעלי הסמכות מחוץ לגדר.
לפיכך, לרבנות כיום אין דוויזיות (=חטיבות) ואפילו לא בטליונים (=גדודים). במיוחד סמכותה אבדה לאחר שנכבשה על-ידי החרדים ושס, אשר מועצות גדוליהם שוכנות בלשכות אחרות. גם הרבנים הראשיים עצמם, ובצידם מרבית חברי מועצת הרבנות, כפופים בפומבי לסמכויות חיצוניות. גם אם מידת ענוות אמת שנו כאן - סמכות אין כאן.
בנסיבות אובייקטיביות אלו יש אומרים ש'אין לרבנות הראשית תקנה אלא שבירה'. ויש אומרים, ואנכי בכללם, שיש
לרענן ולשנות בצורה דרמטית את המסגרת, את האתגרים ואת דרכי הפעולה, כדוגמת 'אחיותיה' הותיקות - הסוכנות וההסתדרות - שפילסו לעצמם אפיקים ואופקים חדשים. כיצד?
מעורבות אקטיבית קוראי מדור זה זוכרים, ללא ספק, כי בפרשת יתרו תשנ"ח קראתי לשנות את פני הרבנות ל'מעורבת' יותר, על-ידי היסט הדגש מן הסמכות הפסיקתית - שאיננה - למעורבות מעודכנת בחיי היהדות בישראל, בצביונה ובזהותה היהודית. שניתי משנתי זו בפר' תזריע תשס"ג, עת נבחרו הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הנוכחית, והכתרתי את רשימתי דאז: "הפרטת הרבנות הראשית". אני שב ומשלש תזה זו בעקבות העלאת הנושא על סדר היום הציבורי על-ידי 'רבני צוהר' שהפיצו זה עתה תוכנית בת י"ח פרקים "לחיזוק הרבנות הראשית וזיקתה לכלל הציבור". באפיקי התקשורת שייכו את העיתוי כ'יריית פתיחה' לבחירות שתערכנה בעוד כמחצית השנה לתפקידי הרבנים הראשיים לישראל וחברי מועצת הרבנות.
אני מזדהה לחלוטין עם החזון והאתגרים שפורטו בתוכנית זו הקשורים למכלול החיים העכשוויים, כמו רענון מערכות הכשרות, בתי הדין הרבניים, הגיור ובירורי יהדות, רישום ועריכת נישואין וטהרת המשפחה, קבורה ואבלות, מחקרי הלכה ותורת-חיים, חינוך ולימוד תורה לכל דיכפין ועוד. בכל אלו מושם דגש על צרכי כלל-ישראל וקירובו "בדרכו של הראי"ה קוק זצ"ל", כמוכרז בכותרת התוכנית, ולא רק אספקת שירותי דת למעוניינים בהם.
התארגנות חוץ-ממסדית האמת ניתנת להיאמר כי אין סיכוי למימוש תוכנית זו במסגרת החוקית הקיימת כיום. מרבית הנושאים הנזכרים אינם בתחום שיפוטה ושליטתה של הרבנות הראשית אלא במגרשי המועצות הדתיות, הרשויות המקומיות, משרדי המשפטים (בתי הדין), החינוך והתרבות (לימוד תורה ומחקרי הלכה) ואפילו משרדי הבריאות, החקלאות, המדע, התיירות (המקומות הקדושים). וכמובן-כמובן, בל נשכח את הבג"ץ, השליט על כולנה, ומניח ידיים ושם רגליים בכל פינה יהודית-ערכית.
אף על-פי כן, אני קורא לקדם את התוכנית על-ידי איוש מָהַפָּכִי של הרבנות הראשית (הראשיים והמועצת) באישי תורה מחוגי הציונות הדתית. או-אז מוצע להפקיד בידי חלק מחברי מועצת הרבנות תחומי פעילות מתוך מארג נושאי ה'זהות היהודית' ו'שירותי הדת'. הפעילות תהיה חייבת להתבסס בעיקר על ארגונים חוץ ממסדיים הקיימים כיום כמעט בכל תחום. אני מודע לכך ש'לא יהיו שיניים' לרבנות ראשית 'מעורבת ועכשווית' לפעול במחיצות השמורות בחוק למועצות הדתיות, לבתי הדין ולמשרדי הממשלה השונים, וקשה לדמיין שינויי חקיקה. מאידך, רבנות ראשית אכפתית ומעורבת תוכל לקדם, לדחוף ולשמש גורם מפרה וארגון גג לארגונים רבים הפעילים בגזרות אלו, ברוח המשלבת יהדות, חברה ומדינה...
