שמה של פרשת השבוע שלנו הוא כִּי-תָבוֹא, כי בפסוק הפותח כתוב [דברים כ"ו]: [א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ודווקא השבוע שמעתי מכמה אנשים שיש יהודים שמחפשים, או שכבר מצאו, מקום בחו"ל לברוח אליו מפחד אירן; האם יש קשר בין הדברים או שאני סתם מדמיין? ובכן, נראה לי שקשה מאוד להתעלם מההקשר הניגודי, הוא בולט מדי. מצד אחד פרשת השבוע הנצחית כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ - שבפנימיות היא מורה לי לבוא אל הארץ בכל יום מחדש - ומצד שני השמועות על יהודים שמבקשים לברוח מכאן, לא בגלל בעיות כלכליות, חברתיות וכדומה, תופעות המוכרות אצלנו מאז פרוץ המדינה ועוד קודם לכן, אלא מפחד אויב חיצוני, משהו שלפחות הח"מ לא שמע עליו מעולם, עד השבוע הזה.
האמת היא שאפשר להבין את הנתפסים לחרדה מפני הבאות; הרי המפחידנים המעולים שלנו אינם נחים לרגע, הם מנצלים כל הזדמנות כדי להשמיע תחזיות על החורבן הצפוי, רחמנא לצלן, אם נעשה ואם לא נעשה, וכאשר לא נקרית להם הזדמנות כזאת - הם ממציאים אותה. נוסיף לכך את העובדה שהם גם זוכים לבימות תקשורתיות בעלות תהודה עצומה, והנה הגענו למציאות שבה מוחו של צרכן התשקורת המצוי נשטף בזרם אדיר של תחזיות (נבואות) חורבן; אז מה הפלא שהוא נתפס לחרדה ומבקש לברוח מהמקום המסוכן הזה?! ובאמת, איך אפשר להתגונן מפני שטיפת המוח המתמדת הזאת? שאלנו 'איך' ומן הסתם יהיו כאלה שישאלו 'האם אפשר להתגונן'; לעניות דעתי אפשר גם אפשר. כי כמו שהארכנו לפני כמה שבועות, מספיק לבדוק עד כמה כשלו המפחידנים בתחזיות קודמות שלהם כדי לראות בבירור שמדובר בנביאי שקר שאין לחשוש מהם ומתחזיותיהם.
הכרת תודה אמנם זה מחייב קצת התבוננות, קצת חשיבה עצמאית, מה שאנשים לא כל כך אוהבים כנראה, אבל זו הדרך היחידה לשמור על שפיות ואפילו לזכות לשלווה נפשית ולחיים של שמחה. את ההתבוננות הזאת מציעה לנו פרשת השבוע כִּי-תָבוֹא ובע"ה ננסה לנסח אותה בלשון מובנת; כי חייבים להציע משקל נגד לשיטפון ההפחדות הגדול. הפסוק הראשון בפרשה מדבר על שני רבדים של התייחסות אֶל-הָאָרֶץ, רובד אחד הוא שהקב"ה נֹתֵן לְךָ (מתנה, שהיא תלויה בדעת הנותן שבוחר למי להעניק) נַחֲלָה, ורובד שני הוא בלשון ירושה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, שהיורש (כל אחד ואחת מאתנו) מקבל את הירושה בלי שום קשר לשאלה אם הוא ראוי לה או לא. ולכאורה, מה כבר ההבדל - כך או כך, בין אם קיבלנו את הארץ במתנה ובין אם בירושה, אנחנו אמורים להיות בעלי הבית על הארץ הזאת, מה זה משנה?
ובכן, אומר הכלי יקר, כאשר אדם מקבל מתנה יקרה, טבעי שיחוש הכרת תודה למי שנתן לו ומן הסתם הוא ישמח מאוד לרצות אותו ככל שיוכל. וזה מה שנדרש מאתנו ביחס לקב"ה, ברובד של הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה - הכרת תודה על המתנה ולפיכך גם להשקיע מאמץ מתמיד להפיק ממנו רצון על-ידי קיום מצוותיו. אלא שברובד השני, ברובד של וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ, אנחנו עלולים לשכוח שקיבלנו את הארץ במתנה. כי ככל שחולף הזמן, זכרון המתנה עלול להתעמעם וממילא נעלמת גם הכרת התודה הנלווית לזכרון הזה. ואז עלולים להיתפס למחשבה המסוכנת שהארץ היא שלנו כי היא שלנו; כלומר, אנחנו עלולים לשכוח את מי שנתן לנו אותה ואת חובותינו כלפיו. ולכאורה, מה רע בזה? הרי כל מקבל מתנה נהיה בעל בית על המתנה שקיבל, האם לנצח עליו לזכור שמדובר במתנה?
מודעות מלאה אכן, אולי יש מקום לתהייה הזאת בגשמיות העולם הזה, במסגרת ההגבלות של משך חיים ועוד אילוצים, אבל כשמדובר במתנה שהקב"ה נותן, מדובר במשהו נצחי שמתחדש כל הזמן. במילים אחרות, העובדה שאנחנו כאן כעת נובעת מכך שממש כעת הקב"ה נותן לנו את הארץ, ואסור לנו בשום אופן להיתפס למחשבה שמדובר במתנה שניתנה בעבר. כי מחשבה כזאת פותחת פתח רחב להסתאבות הנובעת מאנוכיות שמתבטאת ברכושנות דורסנית, כפי שלמרבה הצער, מכירים את התופעה הזאת אצלנו רבים מאלה שעוסקים בנדל"ן. מחשבה כזאת גם תיתן הסבר לתופעה שהזכרנו בראש הרשימה, הפחד המצמית מפני אירן; כי כאשר הארץ הזאת שלנו בלי קשר לקב"ה שנתן לנו אותה - מה כוחנו לעמוד מול מאות המיליונים שמערערים על זכותנו לבעלת על הארץ ואפילו על עצם קיומנו? אכן, בפרשת השבוע יש גם אזהרה חמורה מפני הלך מחשבה כזה.
ועוד לא אמרנו מילה על תופעות מוזרות שמתחוללות אצלנו בשנים האחרונות ומפריכות מיניה וביה את התחזיות המפחידות; הכוונה לאלפי הטילים שירו עלינו, דווקא על אזרחים שמבקשים לחיות בשלווה, ובנסים גלויים מספר הנפגעים הוא נמוך ביותר. והרי הטילים שסופגים ביישובי דרום הארץ, ובקרוב מן הסתם גם במרכזה, הם תוצאה ישירה של הפרכת תחזיותיהם הוורודות של המפחידנים דהיום. הם הרי הבטיחו לנו שקט ושלווה אם רק נגרש את עצמנו מגוש קטיף, זוכרים?! הנבואות שלהם התבדו, כרגיל, אבל הקב"ה שומר עלינו כמו ששמר עלינו במלחמת המפרץ הראשונה, למי שעוד זוכר, ואין לנו שום ספק שהוא יתברך ימשיך לשמור עלינו נגד כל האויבים מבחוץ. וזה בדיוק העניין שלמדים מפרשת השבוע, שמודעות מלאה לכך שאת הארץ הזאת נתן לנו הקב"ה במתנה, תציל אותנו מהזרם העכור של ההפחדות.
צמצום האגו רק שכדי להגיע לכך אנחנו חייבים לצמצם קצת את האגו שלנו, וזה מתחיל במצוות ביכורים: [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וכמו שממשיך הכלי יקר בפירושו ומביא מהרמב"ם, "שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל ה' יתברך". ומנין לנו שזה עיקר טעם המצווה - והעד על זה מה שכתוב: [ג] וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. הִגַּדְתִּי לשון עבר, והלא עדיין לא הגיד כלום - אלא שרוצה לומר שבהליכה והבאה זו כבר דומה כאילו הִגַּדְתִּי דרך וידוי, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ וגו'; רוצה לומר, לא בתורת ירושה כי אם באופן זה שנשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים כי מאת ה' הייתה הארץ לי למנה ומתנה.
ממשיך הכלי יקר ומסביר שלכן כתוב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה ולא כתוב "ונתת מֵרֵאשִׁית" כי בעצם הלקיחה של ראשית הפירות כדי להביא לבית המקדש, יש כבר את הבעת התודה לה' שנתן לנו את הארץ, ובכך מונעים מראש את ההיסחפות לתחושה שאני בעל הבית על הארץ, כי אני היורש או כי אני החזק או כי אין לי ברירה. מצוות הביכורים מזכירה לנו כי את הארץ נתן לנו הקב"ה והוא נותן אותה לנו כל הזמן, על תנאי; בכך היא מחנכת אותנו לחוות כל הזמן את ההכנעה כלפי הקב"ה, כמצוטט מהרמב"ם, ומי שנכנע באמת מפני הקב"ה, אינו חש שום הכנעה או פחד כלפי שום גורם אחר בעולם. ההכנעה הזאת כלפי האין סוף ברוך הוא, מעניקה לו עוצמה בלתי מוגבלת כלפי כל נברא באשר הוא.
שמחה והודיה ואת כל התהליך הזה צריכים לעבור מתוך חוויה של שמחה; הרי כך כתוב בתיאור התוצאות החמורות שעלולות לנבוע מהתנהגות הפוכה [פרק כ"ח]: [מז] תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. [מח] וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ (...). מפרש האר"י הקדוש שהעונש נגרם על-ידי היעדר השמחה בעבודת ה'; כלומר זה לא שלא עבדו אותו, רק לא עבדו בשמחה והיעדר השמחה גרם לכל הצרות. ושואל אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, כיצד אפשר לדרוש מאנשים כערכנו שיעבדו את ה' מתוך שמחה, שזו מדרגה של צדיקים? ומשיב שאכן מה שדורשים מאתנו הוא עבודה עצמית, התבוננות שתעורר בלבנו אהבה לה' יתברך, ואז ממילא נחווה שמחה. ההתבוננות הזאת מתחילה עם היקיצה משנת הלילה באמירת "מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
עצם ההודיה היומיומית, אם רק מתכוונים למה שאומרים, יש בה כדי לטפח בקרבנו את ההכנעה והשפלות כלפיו יתברך, וכפועל יוצא היא מעניקה לנו את העוצמה הדרושה כדי להתגבר על כל מי או מה שמנסה להסיט אותנו מהדבקות בקב"ה. וההתבוננות, ממשיך ואומר כ"ק אדמו"ר הזקן, נמשכת לכל אורך התפילה עד שמגיעים לקריאת שמע ואומרים [דברים ו']: [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. במודעות שאין עוד מלבדו, וכשאומרים מיד אחר כך: [ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. כבר מרגישים בלב את האהבה הזאת. ואז ממילא שמחים על כך שהקב"ה מאפשר לנו להתקרב אליו קירבה בלתי אמצעית עד כדי פנייה אליו בלשון נוכח. ומי שזוכה למודעות הזאת, יודע בוודאות שאין ממה לפחד; ואדרבה, אין שום ספק שהקב"ה ישמור עלינו מכל משמר.