אריה דרעי מתלבש "ככפפה על יד". הגדרת ההבדל שבין חכם לפקח, שאומרת: "החכם לא ייפול לבור עמוק שהפקח יצליח לצאת ממנו". הוא גם מתלבש היטב על הדימוי של מטאור גדול שהבהיק בשמי הפוליטיקה השחורים ונשרף באטמוספרה הקשה הזאת. נמצא בסיפורו גם את "ההבטחה הגדולה שהכזיבה", וגם את המסקנה המתבקשת: "האיש ההוא היה הקרבן של עצמו". דרעי נוצר בחברה סקטוריאלית, נשלח מתוכה כדי לשרתה, שרת אותה בנאמנות וכשרון ונותר חלק ממנה.
מרדכי גילת הוא כנראה העיתונאי החוקר האחרון מהגזע שמאמין שמקצועו ועיסוקו הם שליחות קדושה. כמה חבל כמה עצוב.
הספר שכתב "קללת דרעי" הוא ספר חשוב לכל מי שעוסק בתחום העיתונות, ובעיקר בזאת החוקרת. הוא כנראה יהיה מורה דרך רק למעטים בתחום, לאותם בודדים שיפגעו מנגיף קידוש היושר האמת והצדק, הם יוכלו להיאחז בו בעתות היאוש הקשה.
הספר יצא בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" למרות שמתבקש היה שיצא בהוצאת
ידיעות אחרונות העיתון שהוביל על דפיו את הפרשה המסעירה הזאת ואיפשר אז את חשיפתה, וזה מראה היטב, את ממדי שקיעתה של העיתונות הישראלית בכלל וידיעות אחרונות בפרט, מאז ועד היום.
אותי הספר ריתק וחשיבותו בעיני היא לא במתואר בו, אלא יותר במה שמשתמע ממנו לגבי החברה הישראלית, הפוליטיקה הישראלית, אמצעי התקשורת, והממסד המשפטי בישראל.
אילו שיקולים השפיעו על עיתוי הוצאת הספר הזה? האם אלה הציוצים שנשמעו מכיוונו של דרעי, שהלכו והתגברו לגבי חזרתו למגרש הפוליטי? האם אלה משפטיו של אולמרט שנכנסים לישורת האחרונה? יתכן שזה וגם זה.
העלאת הפרשה הזאת עתה, מזמינה את ההשוואה המתבקשת בין שני האירועים האלה, בין שני האנשים האלה, בין שני הפוליטיקאים האלה ואופן ההתנהלות שלהם מול "האויב". השוואה בין שתי המורכבויות בטווית קורי הפשיעה, שיש להם השלכה ישירה על האפשרויות להטלת הספק באשמה. וגם את ההשוואה המתבקשת שבין "החכם" לבין "הפיקח"?... בין פוליטיקאי מנוסה לבין פוליטיקאי טירון? בין האחד שהתבשם מהשתן שעלה לראשו, לבין זה ששולט היטב בשלפוחיתו?...
מהיותי מודע לקיומם של מניעים שונים, קבעתי לעצמי מראש לחשוד דווקא במרדכי גילת, ולא להסתפק רק במסקנותיו ובפרשנותו. ואכן הסקותיו כנראה די נכונות, אבל לא בהכרח הן המהותיות, וישנם דברים נוספים משמעותיים שגילת לא הבין אותם, או שנמנע מלבטא אותם בספרו במפורש, מתוך כוונה נסתרת להציג את דרעי במערומיו רק כפושע קטן, כמיני מאפיונר, ולא לאפשר לו לזכות "בהנחות" כל שהן.
אריה דרעי הוא קודם כל חרדי ספרדי לא "טהור", שפקחותו ותעוזתו אפשרו לו להתחפש היטב לחרדי אשכנזי, בעיקר בעיני הפוליטיקאים החילוניים. דרעי זיהה את הכמיהה של הפוליטיקאים החילוניים לחרדי שישוחח איתם בשפה החילונית שלהם.
אפשר לעשות "רווחים נאים" החרדים היו ועודם אגוז קשה לפיצוח בקרב השמאל הישראלי שמתקשה להינתק מחזונו, אמונותיו ותקוותיו לקרב אותם אל הדמוקרטיה ואל חזון המדינה החילונית. דרעי זיהה נכון ובזמן את הפוטנציאל הכלכלי העצום שניתן להפיק מהכמיהה הזאת. הוא הבין שעל התהום הפעורה בין החרדיות האשכנזית לחילוניות האשכנזית ניתן לגשר באמצעות החרדיות הספרדית וגם לעשות מזה "רווחים נאים".
במשטר הישראלי הבינוי על מפלגות, החרדים הם לקוח מועדף. דרישותיהם בעיקרן סקטוריאליות כספיות, שיעור כוחם הפוליטי קשיח ואינו מותנה כמעט בשנויי דעת קהל. ההסכמים אתם הם הסכמים יציבים ולא צפויות מהם יותר מדי הפתעות, מה גם שעד לפני 20 שנה לא היה להם יותר מדי עניין בבעיות מדיניות ביטחוניות וחברתיות של המדינה. הייתה רק "צרה" אחת, שתי המפלגות החרדיות האשכנזיות התחרו ביניהן והייתה ביניהן עוינות "האופיינית לאשכנזים נבחרים" שנבעה מעוינות בין חצרות רבנים גדולים, ולשם לפוליטיקאים החילוניים לא הייתה גישה של ממש. לשם אריה דרעי כיוון! עת לקח על עצמו את תפקיד "המויציא והמייביא", ואכן הביא תוצאות של ממש לשני הצדדים.
די מהר הפכו הפוליטיקאים החילוניים מרצונם ו/או מעצלנותם לתלויים בו, ואת מעמדו המתרומם בקרב הרבנים הוא קנה ביושר באמצעות תמיכות כלכליות ושלמונים לרוב ש"חלב" להם מהמדינה החילונית. היו לו בהחלט קבלות אמיתיות על הצלחות ניכרות.
דרעי טופח בעיקר ע"י השמאל וקשריו עם מפלגת העבודה. הם אלה שפתחו לו את הפירצה "והכשירו" אותה, והוא הבקיע אותה במרץ ובתאבון, כמי שנפלה לידיו הזדמנות חד פעמית, שאי-אפשר לדעת כמה זמן תשאר פרוצה...
בעיני האשכנזים חרדים וחילוניים, אריה דרעי היה נכס זמני, בעיקר משום שהוא התנהל כנכס זמני. הוא זכה לשררה כל זמן שסיפק את "הסחורה" המבוקשת לשני הצדדים, והשררה גרמה "לשתן לעלות ולהציף את ראשו".
בעיני הציבור המזרחי הוא הפך לסמל, כי הוא סיפק סוף סוף לציבור הזה גאווה אתנית: הנה התגלה מזרחי שמשחק כשווה בין שווים במגרש האשכנזי. מזרחי טהור שהאשכנזים "עולים אליו לרגל", שהאשכנזים יראים מפניו, שדלתות כל הרבנים פתוחות בפניו, ודלתות צמרת השלטון לא נסגרות בפניו. מובן שאחד כזה מעורר הערצה עצומה בציבור שלו, אך זה היה גם בעוכריו. חוסר התחכום שגילה בשיטות שבחר לשלוח ידו בכספי הציבור, חוסר הזהירות שלו והתיאבון הגדל שלו לעשות לעצמו, ביחד עם חששו לסרב ולבלום פונקציונרים אנשי סוד שמינה, ושגם הם לא עמדו בפיתוי ומיהרו לנצל הזדמנות "לעשות לביתם", כל אלה, מעידים שהבסיס שלו היה תלוש ורעוע. הוא לא הבין עד הסוף את מגבלות כוחו, הוא לא קלט שבסוף הוא יאלץ את גומרי האכיפה, שנטו בכל יכולתם להתעלם מהשמועות על מעשיו, לנקוט נגדו בצעדים והוא לא התכונן כראוי למצב הזה.
למה בעצם? יש לזה הסבר טוב אחד, גם הוא ראה את משימתו כזמנית בלבד, ולא האמין שתתאפשר לו קריירה ארוכה.
הדרכים המאולתרות והאמצעים הברוטאליים בהן בחר כדי להתמודד מול "מבקשי נפשו". הדמויות שבחר שיעזרו לו, וטקטיקת הפליית מזרחיים, האיומים וההפחדה שנקטו, הם סימן למצוקה קשה ולהפקרתו למעשה ע"י שני הצדדים שאותם שרת.
אתרוגים מזרחיים דרעי נותר מחוץ לאליטות החרדית והחילונית ובצדק מבחינתן, הוא היה רק נכס זמני, לכן סייעו לו למשוך זמן עד כמה שאפשר, זה תאם אינטרס של שני הצדדים. הוא משך זמן בתקווה וצפייה שתמצא הדרך ויחלצו אותו, אבל אחרי התפוצצות פרשיית "בר-און חברון" היה כבר ברור לכולם שנזקו רב מתועלתו.
האופן שבו בחר להיאבק עד שהורשע מזכיר את האופן שבו בחר קצב להיאבק. לשניהם היה חשוב לשמר את מראית תדמיתם הכוזבת בעיני תומכיהם ורק לא לאכזבם! שניהם היו אתרוגים מזרחיים של השלטון האשכנזי, שלא עמדו בפיתויים שהקנתה להם השררה. שניהם היו תקווה מזרחית עצומה ושניהם הכזיבו כי בסוף התגלו כחסרי "חוט השדרה האשכנזי". הם הציגו לציבורם את שהוא מבקש מהם: תדמית גאה גם אם שקרית. הציבורים שלהם ששורשיהם כאן יונקים מתחושות עמוקות של קיפוח, לא רואים פגם מוסרי בניצול של המעמד הגבוה לאחר שהושג, לצרכים האישיים ולהפקת הנאות. בעיניהם זה חלק טבעי מהתמורה שמגיעה על הכישרון והמאמץ שהושקע. מה גם שהם משוכנעים שמקפחיהם האשכנזים עצמם, מועלים, נוטלים וגונבים ורק מצליחים שלא להיתפס! לכן בעיני הציבורים האלה שפיטתם והענשתם של דרעי וקצב, זה עוד הפרה בוטה של "ההעדפה המתקנת" שמגיעה להם.
עדיף בעיניהם לשמור על מראית "הכבוד" גם כשהוא עומד כולו כרעיים של תחושת הקיפוח. מה עוד, שאצל החרדים האשכנזים, ניצול המדינה החילונית באמצעות ההונאה, זאת תרבות מוערכת, והם הרי סמן החרדיות של המזרחיים...
עיתוי הוצאת הספר עתה, מבקש את ההשוואה להרשעתו של הירשזון ולפרשיותיו ומשפטיו של
אהוד אולמרט.
במקרה של הירשזון, סוד מעטפות הכסף נחשף רק "בזכות" מינויו לשר אוצר, מינוי אחד גבוה מדי! וגם "בזכות" פגיעה - קיפוח שנגרמו לשותפים לעבירה ולסוד. הירשזון עשה אחד ועוד אחד, והבין שבמצבו הוא שרוף פוליטית ומנותק סופית "מעטיני ההשפעה" ונכון לו להיכנס לכלא ולסתום את הפה כי עתידו הכלכלי תלוי בהמשך התקיימות הרשת של ההון והשלטון.
לעומתו, אהוד אולמרט הוא דוגמה מצוינת למושך בחוטים הסמויים של רשת הקשרים לטווח ארוך. כזה שבנה מסביבו חומת ספק גבוהה ועבה, שמאד ייקשה על נציגי החוק, מוגבלי הכישרון, לחדור אותה. הוא בהחלט חכם ומתוחכם, מנוסה וקר רוח, ממוקם היטב במרכזה של אליטת הכלכלה והעושר שלנו. ישנם מספיק אנשי עסקים, טייקונים, פוליטיקאים ופרקליטי צמרת, שחייבים לו הרבה מעושרם ומהצלחתם, שהוא יודע עליהם ועל מקורות עושרם די והותר, והם יתגייסו לסייע לו כדי "לעזור לעצמם". יש לו את כל מה שחסר לדרעי.
זכה ב"מלוכה" מרדכי גילת "לא הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה". הוא אפילו לא חיטט. "האתונות" הגיעו אליו "ופתחו את פיהן".
גילת זכה ב"מלוכה" כי סרב בעקשנות ראויה לשבח, להיכנע לאיומים וללחצים. כי בתבונתו ידע לשכנע ולתמרן ממונים עליו, שחשופים ללחצים ונוטים להיכנע להם. כי נרתם לחקירה מעמיקה ועיקשת של הפרשיות שנחשף אליהם. על אלה מגיעה לו "המלוכה". וגם משום שהחליט ללמד לקח, "פשפש שעלה למעלה" כמו דרעי, שהעז, שהרהיב עוז לאיים ולהפחיד אותו.
גילת לא מגלה בספרו, את מה שמסקרן ביותר: האם "הגרונות העמוקים" שהגיעו אליו והזינו אותו, עשו זאת רק מיוזמתם הם? או עשו זאת ברשות "מושכי חוטים" מרכזיים מתוך אחת המפלגות החרדיות או מתוך חצר רבנית חשובה? לאחר שהגיעו למסקנה שדרעי נעשה חזק מדי פוליטית, וקרוב היום שיוכל להכתיב לרבנים את רצונותיו.
אריה דרעי פיקח דיו ואמור לחשוד שזאת אכן אפשרות קיימת. לכן מפתיע היה לשמוע ולקרוא על כוונותיו לחזור לפעילות. יותר מפתיע היה לקרוא שהוא לוחץ ומצפה לקבל את הסכמת וברכת הרב הספרדי שלו ושל רבנים אשכנזיים קובעים לכוונתו.
לא מן הנמנע שעיתוי פרסום הספר, נועד גם כדי להוריד את אריה דרעי שוב "מהעץ הפוליטי" אל קרקע המציאות. אם לדרעי יש חזון פוליטי ריאלי הבוער בעצמותיו, אל לו לתלות תקוות "בעולם הישן" אליו הוא משתייך חברתית ותרבותית. עדיף לו לחבור לח"כ אמסלם המוחרם, וביחד עליהם להצטרף כחרדים, שותפים לתנועה פוליטית חילונית חרדית חדשה, שדגלה יהיה שינוי לקירוב בין חילוניים לחרדים.
האם הוא מבין שזה לא יכול להיות שוב רק משהו זמני? האם הוא יהיה מספיק נועז ונחוש כדי לסבול ולספוג את החרמות והנידוי המזומנים לו? רק ימים יגידו.