בסיפור גבינת הקוטג', בקיץ 2011 - הנראה כבר כמו אגדה מלפני שנים - חשו הישראלים ש"ניצחו את השיטה". קופסה קטנה של גבינה לבנה, מאכל לאומי פחות או יותר במקרר הישראלי, הפך לסמל אחרי שהצליחו להוריד את מחירה בשקל או בשקל וחצי. שתי תופעות נולדו אז בימי הקוטג' העליזים: 1) רשתות המזון והיצרנים הגדולים בתחום התחילו לפחד מהצרכנים. 2) הצרכנים, שזה כולנו, הרגישו שיש להם השפעה על מחירי המזון ועל אדוני-העל המייבאים, מייצרים ומוכרים לנו את המזון ברשתות. נראה היה אז, שבסופו של דבר ירדו רוב המחירים עד כי מחיר "הסל" יהיה דומה במשהו למחירי מזון בארצות העולם המערבי. אם יוצא לנו להגיע לחו"ל, לכל מדינה כמעט בעולם - אנחנו מתוודעים למחירי המזון הזולים בהרבה מהמחירים אצלנו. אנחנו מגלים כי המזון אצלנו שקול לזהב, אין כאן מוצרים "זולים". הירקות, הפירות, הלחמים ודברי המאפה, הפסטות והרטבים, השמנים, הריבות והדבש, הבשר, העופות, הנקניקים, הדגים, התבלינים ועשבי התיבול, הגבינות, החלב ומוצרי החלב מכל סוג ומין, וכל מוצרי הניקוי הנמכרים ברשתות אלה, יקרים בהרבה מכל "סל" באירופה, בארה"ב, בקנדה וכדומה. אחרי ששמענו בשנים האחרונות את דברי הרהב של ראש הממשלה ושר האוצר על מצבה הכלכלי המצוין של ישראל; סוג של נס כלכלי מול כל העולם הסובל מאבטלה, מחובות ומשפל - אנחנו יודעים עכשיו כי האכילו אותנו בבלופים. ישראל מידרדרת מהר לאבטלה גדולה ולעליית מחירים של כל המוצרים: דלק, חשמל, מים, מיסים, אוכל ומה לא. הנס הכלכלי הוא לא כאן. להפך! במקביל, כל אותה תחושת כוח של הציבור שנבעה מ"תקופת המחאה" - קיץ 2011 - התפוגגה, והאזרח הישראלי מתנהג בדיוק כפי שהתנהג 64 שנים כאזרח מדינתו: צייתן, לא מוחה, לא מפגין (ההפגנות שמתקיימות חסרות השפעה), רק מקטר ומשלם. מאין יש ל"כולם" כסף לשלם את כל העליות במחיר בסופרמרקטים ובתחנות הדלק ובכל השאר? תעלומה.