בקיץ שלאחר מלחמת יום הכיפורים גויסתי גם אני למבצע הגדול של העברת חללי המלחמה מבתי הקברות הארעיים לקבורת הקבע. נקראתי למפקדת החטיבה, קיבלתי חליפת מדים חדשה, תגי חטיבה מבריקים ודרגות ממורקות. ואפילו כומתה צבאית שכמוה לא חבשתי לראשי מאז השתחררתי מהשירות הסדיר. הוצבתי לקבוצה של ששה מגויסי חירום כמוני, קיבלנו תדריך קצר מהקצינה הממונה: כמה חשוב שהמבצע הקודר והחשוב הזה יעבור בהצלחה. ואחר כך עלינו על רכבו של אחד מהצוות, על ההסעה הצבאית ויתרנו, ויצאנו למרכז הארץ, לאחד ממחנות הצבא הגדולים, שממנו יצאו ארונות הנופלים במסעם האחרון והעצוב אל בתי הקברות הצבאיים.
לא נחפזנו הפעם, כי לא היה למה למהר. אלה שהמתינו שנה ארורה שכזו בקברי הארעי, ואלה שהמתינו להם, כאילו עשויים הם לשוב משם לפתע, לא יקפידו עימנו על כמה שעות של איחור. לא הכרנו את הסמל שהיינו צריכים ללוות. הוא היה בחור צעיר, בשירות סדיר, מפקד טנק כמדומני, שנפל בקרב הפריצה. גדוד הטנקים שלו סופח לחטיבתנו ממש בתוך ימי הלחימה, ולמי היה אז פנאי לעסוק בהיכרויות. מיד לאחר תום הקרבות הושב הגדוד למסגרתו הקודמת, ואיש מבינינו לא זכר את פניהם ואת שמותיהם של החיילים הצעירים.
וכשישבנו בתחנת הדלק, במבואותיה של חיפה, נשאה הרוח המערבית את ריח הים החריף, הביאה ובללה אותו בריחות המאכלים של המסעדה הקטנה ובריחם החריף של הדלקים השפוכים.
נער רך ובלתי מוכר במחנה הצבאי הגדול שבמרכז הארץ, שהפך למרכז שילוחים לארונות הנופלים, קיבלו את פנינו קציני מילואים רציניים פעלתנים וחמורי סבר. כבר ידעו שנגיע, וכבר ידעו בדיוק מי אנחנו ואת מי אנחנו אמורים ללוות. הלכנו אחרי הקצין האחראי אל סככת הענק, וישבנו מתחת לרשתות הצל המאולתרות שנפרשו עם תחילת המבצע. מאות המלווים שהתכנסו והצטופפו מתחת לסככות היו עצורים ומאופקים, ושוחחו בקולות מהוסים. ואחר כך, במשך השעות הארוכות של ההרצאות התדריכים והתרגולים, חשבתי לעצמי שאיש לא דאג לספר לנו מי היה הסמלצ'יק הנחמד, הנער הרך והבלתי מוכר, שאותו נקראנו ללוות לדרכו האחרונה.
למחרת, אחר-הצהריים יצאנו למסע הליווי. השיירה הקטנה שלנו יועדה לחלקה הצבאית של בית העלמין שבאחת מערי השרון. הנהגים הדליקו פנסים, ואנחנו, ששת המלווים, אנשי המילואים, התמתחנו משני צידי הארון. והנסיעה שהחלה בהילוך איטי בין השדירות המסוידות של המחנה הצבאי, נעשתה מהירה יותר ויותר, עד שהשתלבנו בתנועה שבכביש הראשי. כל הכביש עשה לנו כבוד. זרימת הרכב שמולנו פשוט נחצתה לשניים. הנהגים לא רק שירדו לשוליים אלא היו ביניהם שגם יצאו מן הדלתות הנמוכות, הזדקפו הישירו מבטם אלינו ועשו מחוות של השתתפות. היו ביניהם אחדים שמשום מה גם הצדיעו לשיירה הקטנה שלנו. חוץ מנהמות המנוע הקצובות של הקומנדקר לא נשמע שום קול. הייתה דממה פתאומית גם על הכביש, ואני הרגשתי איך בעורי, מתחת למדים החדשים, חורשת הצמרמורת.
הוא נשבר האיש החזק הזה לפני הכניסה לבית הקברות עצרנו לחניית התרעננות, ממש כמו שנאמר בתדריכים. מי שצמא שתה ומי שנזקק לנקביו התפנה מאחורי השיחים. הנהגים ירדו מהרכב ומרקו מירוק אחרון את הפנסים ואת חלקי המתכת המבריקים. ומשמר הכבוד הקטן יישר את קפלי הדגל שהיה מתוח על הארון. הרב הצבאי וקצין העיר, שהיו ממונים על סדרי הלוויה ניגשו אלינו לוודא שהבאנו את הארון הנכון. החלפתי איתם בחטף כמה מלים. הם היו מותשים, עיניהם אדומות וקולם צרוד כמי שדיברו יותר מדי בשלושת הימים האחרונים. קצין העיר הכיר היטב את משפחת הסמל, וטרח להסביר לרב הצבאי היכן מתגוררת המשפחה, ומה עושה האב. הוא נשבר, אמר קצין העיר, ספק אלי ספק אל הרב הצבאי, הוא נשבר האיש החזק הזה, הוא כבר לא מה שהיה.
כשהגענו אל הבור, וטרחנו בעזרת החבלים המיוחדים להוריד את הארון, שמעתי את אחד המלווים מסנן בשקט, אבל שכולנו נשמע: אל תפריעו לי לכסות, פשוט זוזו הצידה ואל תפריעו. מישהו אמר לי לפני הלוויה שהוא עוסק בהבאה לקבורה במושב שלו. והסדרים של הצבא לא מוצאים חן בעיניו. אל תפריעו, שמעתם?
ואנחנו הנחנו לאט את הארון, ומשכנו והעלינו את החבלים, וזזנו לאיטנו לאחור כדי שכל הקהל הגדול לא ירגיש שאנחנו מניחים את הכיסוי לחברנו. השארנו את הבור לרב הצבאי לקצין העיר ולחברנו החסון שהתנדב לכסות לבדו את הארון.
החלקה הצבאית הייתה כולה מקשה של בטון וחצץ, ולא היה בה כמעט עפר פנוי. אבל ליד הבור עמדו שנים-עשר סלים מלאים בחול. סלי מע"צ ישנים, מגומי שחור, מגובבים זה על זה בשתים או שלוש ערימות. המושבניק שלנו טיפל בכיסוי במיומנות זריזה. הסלים הכבדים הורמו בין ידיו כאילו היו ערימות קלות של קלקר ולא של חול מכביד. תוך כמה דקות של דומיה מאומצת הוא כיסה את הבור. הכמות הייתה מדודה ומדויקת. הבור כן התמלא מחוליתו. ואפילו הספיק לו החול להרים התגבהות קטנה מעל שפת הבור. הוא הזיע לפתע, וחולצתו הצבאית החדשה נתרצעה בפסי זיעה לאורך גבו. אני הרגשתי פתאום לא נוח, גם החברים האחרים כאילו נתעוררו מקיפאונם. מיהרנו אל הסלים הריקים כדי לסייע לו לפחות לסדרם כמו שצריך. שלא יישארו זרוקים על שפת הבור.
עוד לא בן עשרים המשפחה האבלה כרעה בצערה על השלט הקטן שהוצב בידי קצין העיר. שמו של הסמל נחרת בו, שם יחידתו ומספרה, תפקידו האחרון ושנות חייו המועטות. עוד לא בן עשרים. נזכרתי בדבריו של אחד האבות השכולים שדיבר היום ברדיו. שמעתי את דבריו לפני תחילת המסע. בנו שנפל היה בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. והוא חזר על כך בדבריו הקצרים והקטועים אולי שבע פעמים. מגישת התוכנית לא העזה להפסיקו, וכך נשמעו דבריו כמו איזו פואמה בפרוזה, עם שורת הבית החוזר, החודרת ממש לתוך הנשמה: בן עשרים ואחת וחצי בנופלו, בן עשרים ואחת וחצי, בן עשרים ואחת. וכאן הסמל, הילד הזה שהבאנו עכשיו לקבורת קבע מבית העלמין הארעי, עוד לא היה אפילו בן עשרים.
התרחקנו בשתיקה מהמשפחה הכואבת ומקהל המלווים. תפקידנו הסתיים, ואנחנו הצטופפנו סביב הקומנדקר שלנו, ושתינו בשקיקה מים מהג'ריקן המצונן. לחצנו ידיים כמנהג, ומלמלנו דברים שגורים נגד הצרות המוות והעין הרעה. מישהו שיבח את עבודתו המקצועית של המושבניק שלנו. שרק לא יתחיל עכשיו בסיפורי הקברנים, ביקשתי בחשאי, ולא יתפתה לשעשע אותנו בעלילות הקבורה המוזרות מהמושב. הוא התנשם בכבדות אבל כיבד את המעמד ולא אמר שום דבר. הוא רק מלמל לעצמו בשקט: סלי חול כאלה, סלי חול של מע"צ כאלה, כבר מזמן לא ראיתי, לא ידעתי שעוד משתמשים בהם.
אחר כך עלינו בכבדות על הקומנדקר והתיישבנו שוב, שלושה שלושה על הספסלים שמשני צידי הרכב. אבל הארון כבר לא היה, הדגל שעטף אותו לא היה ורק על ריצפת המתכת נותרו חריצים מאובקים, סימן לגרירתו. ישבנו ישיבה חופשית, כבר לא מתוחים ורציניים כמו שהיינו בדרכנו לכאן. אני השקפתי על החלקה הצבאית המתחילה להתרוקן, ועל סיעות הסיסים המרחפות מעל לצמרות העצים. וחשבתי לעצמי שזהו כל הסיפור כולו: שנים עשר סלי גומי ממורטטים של מע"צ. שנים עשר סלי חול ממולאים וכבדים. יותר מדי מתים ראיתי במלחמה הארורה ההיא, הרבה יותר מדי. בתחנות האיסוף, במרפאות הגדודיות ובבתי החולים המאולתרים. וגם על הגבעות המפויחות, מתחת לשלג המפשיר, במגרשי החניה של בתי הקברות הארעיים. ודווקא את הסמל הצעיר הזה, שלא הכרתי, לא ראיתי בשום מקום.
וממש לפני התזוזה העפתי מבט אחרון על התלולית הטריה, על שלט העץ, על הפרחים ועל הסרטים השחורים שכיסו שם הכל. ועל שנים-עשר סלי החול של מע"צ, שעדיין ניצבו מאחור, כמו עדי ראיה שקפאו במקומם.
