המפתח ראשית דבר, אקדים ואומר שאעשה הכל על-מנת שרשימה זו לא תהפוך לטקסט דביק של פינג-פונג בינינו. לכל אחד מאתנו יש ביקורת על "התקשורת" (ונעסוק בה לאחר מכן, אני מבטיח), ודעתנו כמעט זהה בעניין הזה. ממטבח הביקורת שלי, אני מוסיף למנה הגדושה הזו, תוספת של "הקרמה" בעניין נוסף: העיסוק האובססיבי עד כדי אנאליות עצמית כפייתית, של התקשורת - בעצמה. זה מראיין את זה, וההוא כותב על ההיא, וכולם מקדמים את כולם באקט שמזכיר אורגיה בסגנון "נקמת היורמים". אנשים מלאים בעצמם עד אפס מקום, בדומה לתפוסת חדרי המלון בפריז באוגוסט.
גם אתה וגם אני עוסקים בנושאים דומים או זהים לעיסוקיה של "התקשורת", אך איש מאיתנו אינו מתפרנס מכך, ומקורו של העיסוק הזה נובע מאמונה פנימית ורצון לסייע בקידום אידיאות שאנו מעמידים בראש סולם הערכים, ומבקשים לקדם, איש על-פי דרכו, אמונתו ויכולתו.
התקשורת כשלעצמי, איני מאשים את "התקשורת", כשם שאיני חש בנוח עם המודל המקובל בציבוריות הישראלית להאשים באופן כללי, ועוד פחות מכך עם המודל של טפילת האשם על ישויות כמו "המדינה".
אני מציע לכולנו לא להגדיר כשלים על גבה של "המדינה". כל אחד ואחד מאיתנו הוא "המדינה" וכולנו ביחד נושאים באחריות למעשיה. המדינה אינה ישות אוטונומית בעצמה, אלא רק משום שאנחנו הפכנו אותה לכזו והענקנו לה את הכוח. אבל - הכוח בידינו והחירות היא שלנו, והסיבה לכאב, שאנו חשים ביחסינו עם "המדינה", הוא בעיקר המיעוט שהתיישב בחדר ההנהלה של המדינה, שמתעמר בנו, בבעלי הבית האמיתיים. ברגע שננקה את חדר-ההנהלה, ונשכן שם שליחי ציבור בעלי מוסר, מחויבות, אחריות וחזון - הכל ייראה אחרת.
נרי ידידי היקר, אתה ואני נושאים באחריות למצבה של "התקשורת" בדיוק כמו כל אדם שעוסק בתקשורת. מה שמקומם אותך בתקשורת היא עובדת היותה מוטה לשמאל, ואני מציע לך לבחון היטב את הסיבה לכך. בהנחה שאתה צודק באבחנה הזו, והיא אכן מוטה לשמאל (ואני מסכים איתך בנקודה זו), שומה עליך לבחון את הסיבות לכך, ולנסות להבין מדוע מי שעוסק בתקשורת נוטה שמאלה, ומדוע מי שעוסק בתקשורת מצייר תמונה שמאלית. האם כל מי שעוסק בתקשורת הוא שקרן שעוסק ברמייה והונאה "מטעם"? ואולי פשוט זהו ביטויה המציאותי של האימרה: "דברים שרואים משם..."?
כך או אחרת, ומכל סיבה שלא תהיה לכך שהתקשורת מוטה, אני מבקש להפנות אותך לעובדה שגם התוצרים התקשורתיים שלך מוטים, באותה המידה. למיטב ידיעתי, מעולם לא ביקרת את נתניהו, ואתה נמנע מכך במכוון. לכאורה, אתה נמנע מכך על-מנת "לאזן" את דעת הקהל ואת השפעת התקשורת המוטה, אך בפועל, בהימנעותך זו, אתה מקיים בעצמך את תמצית הביקורת שלך על התקשורת.
נתניהו מעניין אותי כקליפת השום, בערך כמו שאתה, או אני, או כל אדם אחר מעניינים אותו. אני מציע לך לבחון עם עצמך את מה שנקרא blind-spot עצמי. כשאתה נמנע מלבקר אותו, אתה נמנע מלגלות לעצמך את כשליו וחסרונותיו, ואתה מייצר לעצמך "דימוי מדומה" של אישיות נטולת כשלים. איש אינו מושלם, לא אתה, לא הוא, ובעוונותיי - גם לא אני. אתה חד-מחשבה, בהיר-ראייה, מונחה מוסר וערכים, ואיש אמת. אלה הם הכלים שתזדקק להם במסע לגילוי האמת על
בנימין נתניהו. קח אותם איתך למסע וסמוך על עצמך, לפחות כשם שאני סומך עליך. במקרה הטוב תאושש את דמותו המדומה, ובמקרה הרע היא תתפוגג ויופיע הפרופיל האמיתי שלו.
נתניהו לרשימה בעלת אופי אישי, שבה העדפתי לעסוק אך ורק בענייני חברות, אנושיות, מהות ותוכן, בנימין נתניהו אינו שייך. הוא מיותר למפרט של רשימה כזו, וכל רגע שבו בבואתו תופסת מקום בתודעה שלי, שלך, של כולנו, והיא אינה משלמת דמי שכירות בעד תפיסת המקום הזו, זהו רגע מבוזבז. התודעה שלי יקרה לי מפז, ואני נותן לה חשיבות כזו, העולה על האופן שבו אדם משווה ערך לאדמתו. מאדמתו של פלוני ניתן לנסר (בעלות יקרה עד כדי עושק הכיס הציבורי) את התנחלותו הבלתי חוקית של אחר, אך מן התודעה לא ניתן לנסר דבר. התודעה פועלת כהתגלמות הרוח בחומר, ורוח לא ניתן לנסר (בעממיות זה נקרא: "לטחון מים").
אך מאחר שהבדלי הגישה בינינו בעניינו של הנ"ל, הם שהביאו לפגישתנו ולהולדת החברות בינינו, הרי שלפחות דבר חיובי אחד אני יכול להודות עליו לבנימין נתניהו. בזכותו זכיתי להכיר את נרי אבנרי, וזו נקודת זכות גדולה (גם עבור נתניהו, אך בעיקר - עבורי).
ואף על-פי כן, פטור בלא כלום - אין.
אמרתי בעבר, ואני אומר זאת גלויות שוב. אין לי דבר נגד בנימין נתניהו האיש, כאדם. נהפוך הוא. מבלי לחטוא ביוהרה או ברברבנות, אני קורא אנשים די טוב. בנימין נתניהו אינו אדם המבקש להרע לאיש. הוא אינו רואה איש מלבד עצמו, ועל כן מטרותיו נגזרות מטובת עצמו ולא מהרעת מצבם של אחרים (וקשה לומר זאת על הקולגות שלו וקודמיו). הוא חדור אמונה אמיתית. זו האמונה שטובתו האישית היא טובת הכלל. זו אגוצנטריות ולא רוע לב. ולהלן תזכורת - היה מלך כזה בצרפת, שענה לשם "לואי". השבועון "טיימס" כינה את נתניהו בתואר המונרכי המפוקפק: "המלך", באקט של שובבות מלווה בקריצה.
נתניהו הוא אדם חרוץ עד מאוד, והוא עושה ימים כלילות בשירות האמונה הזו. זו האמונה שטובתו האישית היא גם טובת הכלל. מתוך אמונתי הפנימית בכוחו של כל אדם להתפתח, ומתוך אמונה בכוחה של התודעה שלו להתפתח, לא אפרוש כאן את מלוא היריעה על הפרופיל הפסיכולוגי שלו, ועל דרכה של הקארמה שלו לתעתע בו ולסכן את חיינו כולנו. אודה ואתוודה שאני מייחל לרגע שבו התודעה שלו תתעורר ותתעשת, ומקווה שזה יהיה מוקדם יותר ולא מאוחר מדי.
אין לי דבר נגד בנימין נתניהו האיש. ומנגד, מתוקף התפקיד שהוא נטל על עצמו כמנהיג, מוטלת עליו החובה לשמוע דברי ביקורת, ולא להדחיקם או לסתום להם את הפיות באמצעות "חקיקה לחיסול כלב השמירה של הדמוקרטיה". ולמעלה מכך, מתוקף הסמכות שהענקנו לו כאזרחים, חובתנו להשמיע לו את דברי הביקורת שלנו.
אין לי דבר נגד בנימין נתניהו האיש. אך יש לי הרבה מה לומר על כל מה שהוא מייצג במישור הציבורי, הערכי, המוסרי. בנימין נתניהו אינו נושא באחריות למצבה של האנושות, אך הוא נושא באחריות לפעולותיו בהקשר למצבה של האנושות. ומאחר שהוא ממלא את תפקידו חדור באמונה שהצלחתו האישית היא הצלחת כולנו - הוא עיוור לחולשותיו, לכשליו, ולסכנות הגלומות בהתנהלותו ובדרך שבה הוא רואה את המציאות. אני רואה את בנימין נתניהו כאחד האנשים שהייתי רוצה לראות בכל צוות מנהיגותי שיהיה למדינת ישראל בשנים הבאות, אך הוא אינו ראוי להוביל צוות כזה, לכל הפחות עד שיעבור את ההרפתקה שנגזר על כולנו לעבור - גילויו העצמי. כל עוד הוא מגלה את עצמו דרך כשלונותיו, או דרך שיחותיו עם שרה - אנחנו, כולנו, בבעיה קיומית.
האמת האמת שעליה דיברנו בביתך ובחצרך, משעות הערב המוקדמות ועד שעות הבוקר המוקדמות, חשפה יותר מכל את האיכות והפוטנציאל שיש בבני האדם כאשר הם נכונים לוותר על הדימוי העצמי שלהם בעיני עצמם, ולראות נכוחה את המציאות. אין "אמת" אחת, משום שיש לה פנים רבות, כמספר הפנים המעטרים את היקום. פניך ופניי, פני חבריך הנאמנים שהתעייפו ופרשו במהלך הלילה הארוך (שהיה באותה עת מהנה וקצר מדי), ופני כל הציבור, היהודי, הנוכרי, הגברי, הנשי, הבוגר, הילדותי, השחור, הלבן והצבעוני, הדתי והחילוני, היהודי והפלשתיני, ועוד...
ההוויה היהודית שלי נחמצת בקרבי כאשר אני רואה את מי שקראת להם (בצדק) אחיי. שמונת-אלפים בני אדם שנעקרו מהמקום שכינו אותו ביתם, היא חוויה עצובה לא רק עבורם, אלא עבור כל מי שנשמה חומלת פועמת בקרבו. אך ההוויה היהודית המפעמת בי היא חלק אחד בלבד, מסך כל האמיתות המתקיימות בתוכי, והיא אחותה הצעירה של ההוויה הכלל אנושית המפעמת בי. התודעה שלי היא נייר לקמוס כלל אנושי, והיא מתחברת לסבלו של אדם באשר הוא אדם, והיא מתקוממת נגד כל עוול, כלפי כל אדם. כי בצלם ברא אותם. כאן אני בן-מחלוקת עם מרבית קוראיך הנאמנים, ומכאן נקודת החיבור שלי להוויה האנושית הכללית, והיהודית בכללה, ולא להפך.
האמת האוניברסלית הזו היא האור היחיד בקצה המנהרה, והיא המנחה אותי בדרך, היא מקור ההשראה שלי והיא תקוותי.
התקווה המוטיב העיקרי שסביבו נסב הדיון הארוך בינינו, לא היה "התקשורת", ואף לא "נתניהו". הצניעות המתבקשת מעצם הבנת מקומנו ביקום, מחייבת אותנו להכיר בכך שגם התקשורת וגם נתניהו, גם אתה וגם אני, כולנו פירורי אבק החוצים קרן שמש ביום בהיר של נצח היקום. אנחנו אורחים כאן לרגע קוסמי נדיר. אם ניפגש שוב, או לא, בגלגול אחר - זו שאלה של אמונה, אך היא משנית להבנת המשימה שלנו בגלגול הזה.
אנחנו כאן וזו עובדה. לכל אחד מאיתנו משימות אישיות שעלינו לבצע ולהשלים בגלגול הזה, אך יש לנו גם משימה גדולה יותר מכל משימותינו האישיות. מי שאימצו לעצמם "דת" בגלגול הזה, מפרידים בין שתי מערכות המשימות הללו באמצעות "בין אדם לחברו" לעומת "בין אדם למקום".
גם הפרשנות המצמצמת לחובת האדם כלפי ההוויה הכלל-אנושית, לא יכולה להתעלם מהמרכיב השני במשוואה הזו - "בין אדם למקום". ומכאן גזרה הפרשנות המצמצמת את הביטוי "אלוהי ישראל", והפכה את האל לנכס לאומי. זו הייתה ההשתלטות העוינת הראשונה של פרשני יהדות מצמצמת, מטעם עצמם, על "נכס" אוניברסלי וכלל-אנושי. הרבה לפני שהומצאו ההתנחלויות.
השאלה שהנחתי על השולחן באותו לילה נותרה פתוחה, והיא עומדת בעינה. הביטויים הפוליטיים "שמאל" ו"ימין", מקומם בפח האשפה של דברי ימי הפרלמנט הבריטי, והתיוג המונח על כתפי בגדר "שמאלן", מרגיש לי כמו מיטת מסמרים לניהיליסט. אני איני "שמאלן", ואתה אינך "ימני". התיוג הזה הוא בן טיפוחיה של השיטה שפשטה את הרגל מזמן, וזרעה בבני האדם פירוד שלא לצורך.
השיטה הזו קיבעה פלגנות בצורת תבניות ומחנות. מחנות הולידו סיעות, ואלה בתורן הפכו למפלגות. והרי לנו הפלגנות, שיצרנו במו ידינו, מכה בנו ומעקרת את האחווה האוניברסלית. הפלגנות הזו מנציחה את הכאב ההדדי, שבני האדם שנבראו בצלם מלקים בו זה את זה.
כגרגרי אבק המתארחים כאן לרגע בלבד, אנו רשאים לחיות את חיינו מתוך אהבה, ולא מתוך פחד. כל עוד נביט על המציאות מבעד למשקפי הפירוד והפלגנות, נלך לאיבוד בתוך פן אחד בלבד של האמת, ונחיה ללא תקווה. השאלה שהנחתי על השולחן באותו לילה, מבקשת תשובה. לא תשובה "ארצית חומרית", כזו של אברך, השוקד על שינון משניות ושעון על צדקה ממלכתית, כמעשר של גזל מעמל כפיי, אלא תשובה "רוחנית".
השאלה היא: היכן התקווה? האם היא "עם לבדד ישכון" ולצדה הגזירה המרה של "הלנצח תאכל חרב?", או האם תקוותנו היא בהיותנו "אור לגויים"?
השאלה היא: האם נתעקש לראות רק את נבואותיו הראשונות של הנביא עמוס (על עזה והפלישתים, על צור ואדום, על עמון ומואב), ובה בעת נתעלם מן הקשר ההדוק של נבואותיו אלה לנבואתו העיקרית, השמינית במספר: "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו"?
נרי ידידי היקר והמוערך, חיים ללא תקווה הם לא חיים שראוי לחיותם. הם אינם חיים שאני רוצה להשאיר לילדיי אחריי. גישת החיים הלאומית-לאומנית היא דרך ללא מוצא על נתיב הבריאה. וכפי שלאמת האנושית יש פנים רבות, לאמת של הבריאה יש כוח גדול ונשגב, והוא אחד. הסיפוח שלו והפיכתו לאלוהי ישראל, דת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, בני ישראל, בנות ישראל וכיו"ב, הם מהות העוול ולא דרך תיקונו.
נרי אבנרי מתוך כוונת תחילה, את העונג השארתי לסיפא של הרשימה (הארוכה מדי ואני מתנצל על כך) הזו. אין אומרים שבחו של אדם בפניו, ועל כן אני מנצל את הפרשנות המצמצמת, ופונה לציבור ולא אליך. על כן, ייכתבו הדברים הבאים בגוף שלישי.
הערב שנמשך עד הבוקר הפגיש אותי עם איכויות אנושיות שכמוהן אני פוגש רק באנשים המתעלים מעל לזמן ולמרחב. הראייה החדה, החשיבה הבהירה, המחויבות לאמת (גם אם היא סלקטיבית) ויכולת ההזדהות עם כל מה שאנושי, ברמות ההכרה העמוקות ביותר - כל אלה הן סגולות נפלאות ונעלות בעיניי, ואני מרגיש בר-זכות לראות בנרי אבנרי - חבר.
השיחה בינינו עשתה שימוש בפוליטיקה כזירה בלבד, אבל לא היה בה דבר פוליטי מלבד תוכן. הזירה הייתה פוליטית, אבל המפגש היה אישי, אנושי ומרתק. מצאתי אדם מלא כרימון בידע, מקור מידע עשיר, ובה בעת בעל הכרה צלולה ועושר רוחני. כל אחד מאיתנו מגיע לעולמות הרוח ממקומות שונים. אך המהות, אינה זקוקה למילים. המפגש הוכיח שכל הנחלים זורמים אל הים, והים איננו מלא.
גאווה היא חטא, ואף על-פי כן, זהו חטא שאני מוכן לחטוא בו, כדי לומר שאני גא לראות בנרי - חבר.
רק אדם שעשה כברת-דרך מפוארת מול עצמו, מסוגל לכתוב מילים לשיר "לקחי אולימפוס", ואין אדם קונה את מקומו בעולם אלא דרך ענווה ומסירות.
ואי-אפשר לסיים בלי להודות למי שזכותו הגדולה ביותר היא העובדה שחסרונותיו הפגישו בינינו, ובזכותך הוא לא קיבל היום את מנת הצוננים שלו. אני מקווה שהוא ידע להעריך זאת ולהודות לך.
חג שמח ושנה עברית טובה, לך ולכל בני האדם (בלי הבדל דת, מין, גזע ולאום), בעלי החיים והדוממים.
