חשבון נפש

הפוליטיקאים שלנו צריכים לעשות חשבון נפש על הרבה דברים, אבל אני מבקש להתעכב על אחד בלבד: ההקצנה הרטורית המכוונת. לדעת פוליטיקאים מן הימין, רק הם שייכים למחנה הלאומי, ולפיכך יריביהם אינם פטריוטים; עמיתיהם מהשמאל משוכנעים שרק הם שייכים למחנה השלום, ואילו בצד השני של המפה רוצים מלחמה. הפוליטיקאים החרדים בטוחים שהחילוניים רודפים אותם, בעוד הפוליטיקאים החילוניים משוכנעים שהחרדים רוצים להשתלט על המדינה. האמת כמובן הרבה יותר מורכבת. כאיש ימין אני משוכנע שגם אנשי השמאל רוצים את טובת המדינה, ואני מקווה שהם מצידם בטוחים שאני לא צמא מלחמה. כאדם דתי אני מכבד את אורח החיים החילוני, ויודע מנסיוני היום-יומי שיש בצד החילוני הרבה כבוד לדת ולמסורת. תחושתי היא שגם הפוליטיקאים יודעים זאת היטב, אבל הם גם יודעים שמתינות והיגיון לא עוברים מסך ולא יוצרים כותרות – ומשום כך הם מתבטאים בקיצוניות ובהכללות. אז תירגעו קצת, ותחשבו על השסע שאתה יוצרים ומעמיקים לצרכיכם האנוכיים.

בהמשך לנקודה הקודמת: בעולם החרדי ניכרת מגמה של הקצנה, ההולכת ומתפשטת גם לציבור הדתי-לאומי (מה שמכונה חרד"לי – חרדי-לאומי). הדוגמאות רבות וידועות כך שאין צורך לחזור עליהן כאן. מעבר לכך שבמקרים רבים אין שום יסוד הלכתי להחמרות הללו, מן הראוי שמנהיגי הציבור החרדי יסתכלו על היבט חילול השם הכרוך לעיתים במעשיהם או בשתיקתם. אם חרדי זורק אבנים, אם חרדי מגדף אישה, אם חרדי עונד טלאי צהוב – זהו חילול השם, ולפי הרמב"ם זהו החטא החמור ביותר שניתן לעשות. מי שמעודד מעשים אלו, ואפילו מי ששותק לעומתם, שותף לאותו חטא קשה. כאשר תגידו בווידוי "על חטא שחטאנו לפניך בחילול השם", מן הראוי שתחשבו היטב על מעשיכם בעבר ותקבלו על עצמכם את התיקון הנכון לעתיד.

אנחנו בתקשורת יודעים להטיף מוסר לכל העולם ואשתו, לדרוש הפקת לקחים ועריפת ראשים, לתת עצות ולהטיח ביקורות. ומה איתנו? האם אנחנו תמיד שומרים על כללי החוק, האתיקה והמוסר? האם אנחנו מפרסמים מה שיש בו אמת ועניין לציבור, או שמא אנו משתעבדים לרייטינג? האם אנחנו חושבים על ילדינו הקוראים/הגולשים/הצופים כאשר אנחנו מפרסמים ידיעות, כתבות ותמונות בנושאים אינטימיים? האם אנחנו מדייקים כמיטב יכולתנו, או שאולי אנחנו מעגלים פינות ברשלנות ולעיתים אפילו בכוונה? האם אנחנו יודעים להתנצל ולקבל אחריות על טעויות? את התשובות שלי אתן ביני לבין עצמי וביני לבין אלוקי; אני מציע שגם עמיתי יעשו זאת.

צה"ל והעומדים בראשו מציירים דרך קבע תרחישי אימה של מה שיקרה אם חלילה יקוצץ תקציב הביטחון. הבעיה היא, שכמעט כולנו מכירים את הצבא טוב מכדי לקנות את הטיעון שהוא לא יכול לחסוך 5% מבלי שהביטחון ייפגע כהוא זה. הרי כולנו יודעים שיש בצה"ל הרבה חיילים וקצינים מיותרים, שצורכים מזון מיותר ולובשים מדים מיותרים, שנוסעים בכלי רכב מיותרים, ושמשתמשים במשרדים מיותרים. הרי כולנו יודעים שיש בצה"ל בזבוז משווע של כספים בתחום המינהלי, ושמתוך הגדרה הוא גוף בלתי יעיל. ולכן כולנו יודעים שצה"ל יכול, צריך וחייב לתרום את חלקו למימון צרכים דוחקים בבריאות, בחינוך וברווחה. אם בני גנץ והכפופים לו יעשו חשבון נפש וחשבון כיס, בכנות וביושר, גם הם יגיעו למסקנה הזו.

כבר אמרתי בעבר, שהבעיה מספר אחת של מערכת המשפט היא ריבוי עורכי הדין. יש אלפי, ואולי רבבות, עורכי דין שאינם ראויים לתוארם ושאין להם פרנסה, והשילוב של שתי סיבות אלו גורם להם להציף את מערכת המשפט בהליכי סרק. מובן שאין זה פוטר את השופטים ואת הנהלת בתי המשפט מלבדוק את עצמם. הרבה התייעלות כבר נעשתה, הרבה נעשה גם עתה – ותמיד יש עוד מה לעשות. הנה הצעה שלא אתעייף מלחזור עליה: חייבו בהוצאות ריאליות בכל מקרה של הליך סרק, אם לטובת הצד שכנגד ואם לטובת המדינה, ואל תהססו להטיל הוצאות אישיות על עורכי דין במקרים המתאימים. כאשר עורכי הדין יידעו שעודף בורותם ו/או חסרון כיסם יעלו להם ביוקר, הם יפסיקו לפגוע בכולנו. הצעד הזה מצוי כולו בידי השופטים, אין צורך בחקיקה ואין צורך בתקינה.

הביטוי שבכותרת כבר שחוק מרוב שימוש, אבל אם היה צריך לבחון את נכונותו בשטח – הוא היה מבריק ומצוחצח, כי יש לנו מערכת לימודים ולא מערכת חינוך. שלא תבינו אותי לא נכון: השכלה היא דבר חשוב ביותר והיא המפתח לשינוי חברתי עמוק וארוך טווח. אלא שהיא אינה חזות הכל. המיצ"ב איננו המודד היחיד, הציונים במתמטיקה אינם מספרים את כל הסיפור, שיעור האקדמאים אינו קנה המידה שאין בלתו. הלימודים נותנים ידע; החינוך נותן ערכים. בזכות הלימודים אפשר לצאת לעולם ולהצליח; בזכות החינוך נדע מדוע מכל העולם אנחנו דווקא כאן. הלימודים מאפשרים לעשות כסף; החינוך מלמד מה לעשות איתו. הלימודים נותנים את הגוף; החינוך נותן את הנשמה. הבעיה היא, שהדגש הכמעט-בלבדי של המערכת הוא על הלימודים ולא על החינוך, וכך המקצועות הערכיים – תנ"ך, היסטוריה, ספרות ודומיהם – הולכים ונעלמים. כאן יש צורך בחשבון נפש מעמיק, שיתן מענה לעיקרי חיינו שאינם נמדדים בציונים ובשקלים, אך אשר בלעדיהם – אין קיום לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.