אנשי סמאל יהודים בישראל, שׁגורֵי מליצה בגרון נטוי, מוצקֵי עקרונות - של אחווה וצדק עלי אדמות; בעניין זכויות אדם - בעִקר ערְבים (יהודים לאו כל-עִקר ובטל-בשישים), פסלו בזעם קדוש כל מחשבה והרהור על פרידת העמים - יהודי - מֵערְבי - לאמור: "יהודי בארצו - ישראל; וערְבי בארצותיו - ערב". "שומו-שמיים הנשמעה כזאת, בעולם תרבותי ומתקדם כי ייעקרו אזרחים שלווים מאדמתם, בשל עניין פעוט, כזהות לאומית, או בשל סיבה שולית, טרורית - להד"ם". כידוע נשתנתה מן הקצה ולקצה זו דעתם, לגבי היפרדות - עם מעם, כאשר נסתמנה אפשרות גיאוגרפית "מתונה" לשיטתם - קְרי: עקירה, גירוש, נישול - של יהודים; גם כי ברור בעליל, על-פי ניסיון רב-שנים, רְדוף-טרור מדמם ומהביל; כי לא יישאר ליהודי מרחב נשימה, ברסיסי ארצו הנותרים. סוף דבר, כלומר: "זוּ שלי - זוּ לא שלך". פתאום - הפלא ופלא, נשרו העקרונות... נפלה הפוזָה... נחשפה האמת בריקותה, עליבותה ורשעוּתה; וכטיבם של רעיונות דומים... באלה המקרים... צָפה הסיסמה: "להיפרד לשלום - איש לדרכו ולשטחו"...! על זאת - את זה הסיפור מספרים, המובא להלן במשקל וחרוזים: צעיר חצוף ועתיר ממון, חשק ביפת-מראה מן ההמון: עדנים עם מצילות, ירכֵיה אצילות, לבושה - כל כְבוֹדה חוּצה, בהילוכה טופפת נטוית גרון ומענטזת, עיניה רמות כל רואֵיה יאמרו: "מה יפית"... כַחוט הדק בינה - לבין השולמית... חשק בה ובלא גודש חשבון וגינונים ניגש אליה וּשאָלָה - כהַאי לִישְׁנא: "התאבי יפתי לשכב עמי?..." זקפה הנאווה גבת עינה ותקדר פניה, מצחה וקצה אפה; מחלפות ראשה הוֹשלכוּ בזעם לאחור: "למי ולמה תְדָמֵני זאת הפעם - בן תִשְׁחוֹר?..." ואולם הגבר - חשקו בוער, הבין אל נכונה - עם מי ומה עסקה לו כאן מזומנה; וַיִשְׁנֶה דבריו בנועם אל הנאווה - כהַאי לִישְׁנא: "עלמת-מחמדִי, ממני לא נסתרו תָאֳרך ויופייך - הדר... אש בחלצָי הלהיטו ובשׂרי יבער... התאבי לשכב עמי וחלקֵךָ - תמורת משכבֵךְ - שמא - נאמר - עשרת אלפים דינר?" "אהה" - נעתקה מבין שושן שִׂפתוֹתיה אנחתה, "אהה - עשרת - אל - דינר? שאַני... ובהרהור מעשי, מפוכח, את דעתי משנה אני ואובֶה גם אובֶה עִמְך לשכב לְטוב לָךְ ולמען שׁלוֹמִי - כאן ועכשיו". וַיְשלֵש בן התִשחוֹרת דבריו אל הנאווה ויאמר - כהַאי לִישְׁנא: "ומאחר שלעֵין-כֹל עלה - מה טיבה של העִסְקה; וכנגד מה, ולמי, מוצע כאן - האֶתנַן; לא נותר אלא להִתְמקח - על מחירה של הסחורה" וכל השאר מֵעֵבֶר לַפַּרְגּוֹד וּבְצִנְעָה סוף המעשה עד כאן ו"דַי לחָכימָא" - ואיעתר לפִרסומו לכל המרבה בִמְחירוֹ על-פי עיקרון ידוע - טיבה של הסחורה כְּגֹבה מחירה.