בעת האחרונה אני קורא כל יום קינות על מותה של התקשורת. על סופו של חופש הדיבור כפי שהיכרנו, על סתימת פיות וכו'. לי הדברים מזכירים יותר את המהפכה התעשייתית. פועלים שהוחלפו על-ידי מכונות יצאו והפגינו ברחובות. משפחות איבדו פרנסתן. טרגדיות אנושיות... במבט לאחור היה זה חלק מתהליך של קידמה אנושית שפיתחה וייצרה מקומות תעסוקה רבים.
כך גם בעת הזאת. תקשורת מעולם לא הייתה חופשית כמו היום. אני יושב ברגע זה בלב ים ומשמיע דעתי לאלפי קוראים... ערוצי תקשורת צצים בכל יום. מבלוגים ואתרי נישה כאלה ואחרים. יש דוגמאות למכביר. בארץ ובעולם.
יואב יצחק למשל היה עיתונאי כפוף למערכת ועורך. כיום הוא בעל אתר עצמאי. זאת רק דוגמה אחת מני רבות. פייסבוק טוויטר. האפינגטון פוסט - אני מקווה שאני מאיית נכון.
לא צריך תשתיות ולא השקעות עתק. לא עובדי דפוס ולא עובדי הפצה. האנושות צועדת קדימה ומציעה דרכים מופלאות לתקשורת והפצת מידע. איש אחד או קבוצת אנשים מצוידים במחשבים אישיים יכולים להשפיע יותר מ
עיתון יומי או ערוץ טלוויזיה עם מאות או אלפי עובדים.
לצערנו, כלי תקשורת מסוימים לא לוקחים את הסיבוב. לא מתאימים עצמם לעת החדשה. נסמכים על עובדים רבים להפצת תקשורת במודל עיסקי שעבר מן העולם. מתמודדים עם המצב על-ידי קיצוצים. משכורות רעב. מקבלים עובדים שפופים, חרדים לפרנסתם. חסרי יוזמה ויזמות. עובדים כאלו, בגלל מצב רגעי ולא גזירת גורל - שבמקום ובמציאות אחרת היו עולים ופורחים, הם שוקעים עם האירגון לתהומות השיכחה.
שיברון לב גדול נוכח תהליכים בלתי מנוהלים. של מנהלים שלא קראו את המפה. שלא הבינו את הקידמה, את השינוי היום-יומי, את תאוצת ההתפתחות הטכנולוגיה בעת הזאת. מנהלים שנשארו תקועים ביום עבר. בלתי ניתנים להשפעה ולשינוי. וביום תשלום, אחרי שזמן רב היבהבו כל נורות האזהרה, טענו בחוצפה כי הופתעו.
גילוי נאות. מידי יום בימי ילדותי, בשובי הביתה, היה מונח על השולחן עיתון
מעריב. הייתי קורא אותו מתחילתו ועד סופו. שקדנות נדירה זאת בחיי מהווה עד היום נדבך מרכזי בידע ובראיית העולם שלי. כיום אני חשוף מעט לפרינט, המון לתקשורת בדרך המכשיר המופלא שביידי. אני צורך ומקבל מידע רב ודעות מגוונות מתמיד. מהארץ ומהעולם. ומרוגש נוכח שטף של מידע.
שנה טובה לכולם.
