ב"משחק" שבין ישראל לארה"ב פועלת ארה"ב בעיקר בכדי להבטיח ששום דבר לא יפריע לבחירתו מחדש של אובמה, גם אם הדבר כרוך בסיכון חמור ביותר לבטחונה של מדינת ישראל.
שאלת הקוים האדומים אינה שאלה של "קשירת" ידי הנשיא האמריקני למחוייבות לישראל, כפי שטוענים שתדלנים מסויימים מצידו של הממשל והמפלגה הדמוקרטית. אם קשירה זו הייתה מנוהלת כפי שיש לנהל ה בין בנות ברית אמיתיות, דהיינו במשמעות "חוזה הגנה מוגבל" שיאושר בהסכמה בי-פרטיזנית ע"י הקונגרס, אין בכך כדי להציב מחוייבות בלתי נסבלת בפני נשיא אמריקני, יהיה מי שיבחר אשר יהיה. כך גם ניתן היה לנטרל את העוקץ מחששות אמיתיים ומטענות סרק כאחד. מאידך, אם טועה הממשל האמריקני בהערכות המצב שלו ובהבנת ההתפתחויות באזור, כפי שהיא מרבה לעשות לאחרונה, מדיניותו הנוכחית והדבר יוביל את ישראל לצורך לתקוף באירן כאשר הנשיא האמריקני המכהן אינו מוכן לכך מסיבות כאלה או אחרות, וישראל תצטרך לעשות זאת בעצמה בנתונים קשים מאלה של היום, תמצאה ישראל את עצמה במצב בלתי נסבל וארה"ב תגרר לעבר הרפתקה חמורה בהרבה מן הסכון הקיים כיום.
מדיניות אמריקנית רבת שנים, חוזרת ומוכיחה "גמישות אמריקנית רבה" במילוי התחייבויות למדינות ידידות שסומכות עליה. כך עשתה למצרים של מוברק, כך עשתה בשעתו לאירן של השאח, וכך עשתה לישראל לא פעם; למשל: במסגרת הסכם ההבנות האסטרטגי, שאותו פרש וינברגר בשעתו כאמצעי להחלשת ישראל על-ידי מניעת מידע מודיעיני ממנה שאותו התחייבה ארה"ב לספק, או סרובה של ארה"ב (בוש) לתקוף את הכור בסוריה, או התנהלותה בימי מלחמת יום-הכיפורים, או שרשרת ההערכות מחדש בהן נקטה בעבר והאיומים שחזרו ונשמעו לאחרונה מפי דוברים בכירים במימשל, לפיהם אם תתקוף ישראל "תמצא את עצמה לבד..." - אל לישראל לחזור על קבלת הבטחות אמריקניות, ולו גם מפי הנשיא, כאמת מוחלטת. אלה הן התחייבויות בערבון מוגבל עד מוגבל מאוד. רק שוטים חוזרים על אותה שגיאה פעמיים. הפעם זו עשויה להיות בכיה לדורות.
"המשחק" המתנהל כיום בין אובמה לנתניהו מתמקד אצל כל אחד המצדדים בשני היבטים שלובים זה בזה:
מבחינת ארצות הברית: א. למנוע פעולה ישראלית שעשויה (לדעתו לדעת יועציו ודמוקרטים לא מעטים) להפריע לבחירה חוזרת של אובמה לנשיא; ב. להגדיל את התלות הישראלית בארה"ב ולמעשה להפכה לתלות מוחלטת, שאותה יוכל למנף הממשל ללא קושי לכפיית מהלכים מדיניים, שגם הם יהיו מסוכנים עד מאוד לקיומה של ישראל.
מבחינת ישראל: א. רצון להמנע מתקיפה עצמאית על שום הסיכונים והמחירים המגוונים הכרוכים בתקיפה כזו; ב. מינוף הבחירות בארה"ב בכדי להניע את ארה"ב לתקוף, כאשר "חרב הבחירות" היא אולי המנוף המרכזי וכמעט היחיד העומד לרשות ישראל בכדי להאיץ ולדרבן פעילות אמריקנית.
לכן, מפעיל אובמה מנוף כפול של לחץ: לחץ למניעת תקיפה מזה והמנעות מהתחייבות ל"קוים אדומים" שיביאו אותו עכשיו או בעוד זמן לא רב לסילוק או הפחתה נכרת באיום האירני. ולכן גם מנהל נתניהו מדיניות של "תקשורת פתוחה" לצד שיכנוע בחוגים פוליטיים ואחרים בארה"ב, שיש לפעול עכשיו.
האסימטריה בין ישראל לארה"ב, מתירה לאמריקנים לקחת סיכונים גדולים יותר מאלו של ישראל, שכן ארה"ב בכל טווח זמן נראה לעין לא תהיה תחת אותה רמה של סיכון לאומי כמו ישראל מאיום גרעיני אירני. אותה אסימטריה בדיוק אינה מתירה לישראל להסכים לקחת על עצמה סיכונים מהסוג שבעיני ארה"ב הוא "נסבל".
ישראל, בניגוד לטוענים כאן ושם, אינה מתערבת בבחירת הנשיא בארה"ב יותר משארה"ב מתערבת בבחירת ראשי
ממשלה וממשלות בישראל - בדרך כלל וגם הפעם הרבה פחות. אולם היא מנצלת את קיומן של בחירות בארה"ב כדי לקדם אינטרס קיומי שלה. אני רואה זאת כלגיטימי.
המשחק הפוליטי אינו סטרילי, וגם כאשר מטרותיו מוגדרות היטב, השפעותיו עשויות לחרוג מעבר למטרות מוגדרות אלה, אלא שזו תוצאה בלתי נמנעת ממורכבות המצב ולא מטרה מוצהרת של הפעילות.
הכדור יישאר במגרשה של ישראל
בסיכומו של דבר, אם לא תפתיע אירן את כולנו ותפוצץ בשבועות הקרובים מתקן גרעיני, תדליף מידע שווה-ערך לכך או תכשל במניעת פרסומו של מידע כזה, ארה"ב של אובמה לא תתקוף לפני הבחירות והכדור יישאר במגרשה של ישראל. ללא קוים אדומים, עם האסימטריה הקיימת ולאור הגישה הקונסטרוקטיביסטית המוטעית של אובה, זה יהיה המצב גם אחרי הבחירות, אם יבחר אובמה. ככל שניתן להעריך, שני הצדדים - אם חילוקי הדעות המופגנים ביניהם עתה אינם חלק ממשחק הטעיה אסטרטגי - מיצו את הדיון בחילוקי דעות אלה ואם טרם עשו זאת, חייבים לגשת לקבלת החלטות עכשיו. ישראל, בזיקה בראש וראשונה לאיום האירני והערכתה את מלוא משמעותו, את יכולותיה לפגוע בו ואת המחיר על כך, והאמריקנים תוך לקיחה בחשבון שישראל אכן תתקוף בקרוב ואז כלל לא בטוח שלא יגררו ללחימה בתנאים הרבה פחות נוחים מבחינתם.
לפיכך, כאשר הפומביות מיצתה את עצמה, ייטיב ראש הממשלה לעשות אם יחדל עתה מהפולמוס הפומבי עם אבמה, ויטיל איפול מלא ומוחלט על מהלכיה והחלטותיה של הממשלה, כשהוא מסייג את אלה לפורום מצומצם ומוסמך של הקבינט החוקי, תוך הפעלת צנזורה חריפה מבעבר על הפטפטת הציבורית.
על ישראל וארה"ב להבין שהואיל ומצב שתי המדינות מול האיום האירני אינו סימטרי, גם עוצמת מערכת השיקולים אינה יכולה להיות סימטרית. אם לא תהיה פעולה נגד אירן לאחר כל הדיבורים, ואם יניחו לה להגיע ליכולת גרעינית בלתי חוזרת, יפגעו קשות אמינותן וכושר ההרתעה שלהן באזור בלתי יציב ותוסס זה. בגלל האסימטריה ובגלל הקירבה לאירן, יהיה מצבה של ישראל בכל מקרה רע בהרבה מזה של ארה"ב. לכן, עליה "לעצום עיניים ולסתום אוזניים" ולפעול עכשיו על-פי האינטרס הביטחון הלאומי שלה, בכל מחיר ובכל העוצמה.