נוויל צ'מברליין, ראש הממשלה הבריטי הידוע לשמצה מתקופת טרום מלחמת העולם השנייה, לא היה מעלה על דעתו שמדיניות הפייסנות הכושלת שלו תזכה לתחייה מחודשת אחרי המלחמה. אף שצ'מברליין עצמו לא זכה ששמו יטוהר, מהותה של מדיניותו נמצאת ביסוד המדיניות הנוהגת במערב אירופה; ולא מעכשיו, אלא כבר כמה עשורים.
דוגמה אחת בולטת היא התנהגותה של גרמניה לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, פעולת טרור מבית המדרש הפלשתיני. גילויים חדשים של גנזך המדינה בישראל חשפו את גודל הכישלון הגרמני בלחימה נגד הטרוריסטים בפעולת החילוץ. אבל המגזין הגרמני 'דר שפיגל' חשף לאחרונה שכמה חודשים לאחר הרציחות יצרה ממשלת גרמניה קשר עם ארגון הטרור 'ספטמבר השחור' כדי לחתום איתו על הסכם. לאחר חטיפה מפוברקת של מטוס גרמני שוחררו שלושת המחבלים הפלשתינים שנתפסו במינכן והוחזקו במעצר. מאוחר יותר לא עשו הגרמנים כל מאמץ להביא את המחבלים לדין. ההסכם הזה הגן על גרמניה מפני פעילות טרור פלשתינית בשנים הבאות.
באופן סמלי, מדיניות הפייסנות הגרמנית אחרי מינכן 1972 הייתה היפוך - בממדים קטנים יותר כמובן - של מינכן 1938. אז נמכרה צ'כוסלובקיה הדמוקרטית להיטלר על-ידי הבריטים והצרפתים. הפעם נכנעה גרמניה בעצמה לפושעים.
אבל מדיניות הפייסנות הגרמנית איננה תופעה מבודדת. ההיסטוריונית והסופרת הבריטית 'בת-יאור' (גיזל ליטמן) כותבת שבשנות ה-70 של המאה הקודמת היו אלה צרפת, אנגליה, איטליה ואוסטריה שחתמו הסכמים בלתי רשמיים עם אש"ף כדי לגונן על מדינותיהן מפני טרור. לפני ארבע שנים כתב נשיא איטליה לשעבר פרנצ'סקו קוסיגה שהתקיים הסכם בין ממשלת איטליה לבין החזית העממית ואש"ף בנוסח "אל תפגע בי ולא אפגע בך". באופן אירוני משהו, ראש הממשלה הנוצרי-דמוקרטי אלדו מורו, שאישר את ההסכם הזה, נרצח מאוחר יותר בידי טרוריסטים מתוצרת בית.
ממשלה אחת הלכה רחוק יותר מסתם פייסנות והזדהתה עם הרוצחים. זו הייתה ממשלת יוון, ששר המשפטים שלה רוטיס פעל ב-1988 בניגוד לפסיקת בית משפט ושחרר את המחבל הפלשתיני עבדל אוסמה אל-זומר. את המחבל תכננו להסגיר לאיטליה ולהעמידו שם למשפט. הוא הואשם ברצח ילד יהודי ובפציעת 34 אנשים בחזית בית הכנסת ברומא. רוטיס הסוציאליסט כינה את אל-זומר "לוחם התנגדות" ואִפשר לו לצאת לחופשי ללוב.
הדוגמה האחרונה היא סירובה של אירופה להגדיר את חיזבאללה ארגון טרור. דומה לזה חוסר רצונן של ממשלות אירופה להביא את נשיא אירן
אחמדינג'אד ואת האייתוללה חמינאי לדין בבית הדין הבינלאומי ולהאשימם לפי אמנת האו"ם למניעת רצח עם. התמיכה הנרפית של האירופים בעיצומים היא הביטוי המוחשי האקטואלי לפייסנות.