פסטיבל יין ברחבה שלפני המסגד הגדול של באר-שבע מבטא חוסר סובלנות ואי-התחשבות ברגשותיהם של כ-3,000 תושביה המוסלמים של בירת הנגב ושל למעלה ממיליון מוסלמים אזרחי ישראל. אירוע שכזה מעיד על התעלמות מההיסטוריה של העיר ושל המקום שנבחר לקיום הפסטיבל וממעמדו של האתר בעיני הקהילה המוסלמית. חבל שפרנסי העיר לא היו רגישים מלכתחילה, אולם עתה משהושגה פשרה בין הצדדים שהביאה ליישוב המשבר - יש לברך עליה ולהפיק לקחים.
פסיקת בג"ץ: המבנה ישמש מוזיאון לתרבות האיסלאם בימים אלו אנו משלימים מחקר שנערך במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל הבוחן את המחלוקת ארוכת השנים לגבי המסגד סביב הדרישה של המוסלמים להחזיר את המבנה לייעודו המקורי. תולדות המקום והמחלוקת על המבנה קשורים להיסטוריה שלו: העיר החדשה באר-שבע נבנתה בראשית המאה העשרים כעיר ערבית ובמרכזה נבנה בשנת 1906 המסגד הגדול ביוזמת המושל העות'מאני. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות, לא נותרו בה כמעט ערבים ומבנה המריבה הפסיק ב-1948 לשמש כמסגד ועם השנים העירייה החלה להשתמש בו כמוזיאון.
בשנות ה-70 החלה פעילות מחאה מצד גורמים מוסלמים ובדואים בישראל, ובראשם "האגודה להגנה על זכויות הבדואים" של נורי אל-עוקבי, בדרישה להשיב את המבנה לייעודו המקורי כמסגד שישרת את התושבים המוסלמים באזור. מעניין לציין כי משרד הדתות בשנים אלו תמך בבקשה המוסלמית אך לא הצליח להביא לשינוי המדיניות בנושא. המאבק הציבורי בנושא נמשך וב-2002 הוא עבר לזירה המשפטית בעקבות עתירה של עמותת עדאלה לבג"ץ. ועדה בין ממשלתית שהוקמה בנושא לא הצליחה להביא ליישוב המחלוקת ולכן בג"ץ נאלץ להכריע.
בהחלטה שפורסמה ביוני 2011 פסק בג"ץ כי המבנה ישמש "מוזיאון לתרבות האיסלאם ועמי המזרח" ובד בבד המוסלמים יוכלו להעלות את דרישתם לפתיחת המסגד וניהולו בפני הרשויות המוסמכות בתחום התכנון. בנובמבר האחרון נחנכה במבנה תערוכה זמנית העוסקת בהיסטוריה של העיר באר שבע והחלו הכנות לפתיחת המוזיאון במתכונתו החדשה. זאת לאחר תקופה של שני עשורים בהם המבנה היה סגור ומוזנח.
לשני הצדדים הנצים שנאבקים על ייעודו של מבנה המסגד טעמים כבדי משקל. בין אם המסגד יחזור לשמש בהתאם לייעודו המקורי ביום מן הימים אם לאו, מן הראוי לכבד את האתר, לכבד את המיעוט המוסלמי של באר-שבע והנגב הצפוני ולכבד את אזרחי ישראל הערבים, מוסלמים ברובם. יש מקום לייצוג הולם של קרוב לחמישית מאוכלוסיית המדינה במרחב הציבורי כפי שהמליצה בשעתה "ועדת אור" שחקרה את הסיבות והנסיבות לאירועי אוקטובר 2000. נכון שעדיין קיים סכסוך פעיל בין העירייה לבין פעילים מוסלמים, ברם, העירייה לא הייתה צריכה לקיים את פסטיבל היין (האסור באיסלאם) דווקא במקום שהמוסלמים רואים בו עדיין מקום קדוש למרות שהמבנה משמש כיום מוזיאון.
החלטתה המקורית של העירייה העצימה את המתח והיא הזכירה במידה מסויימת פעולות של גורמים אסלאמופוביים נוצריים באירופה שבמספר מקרים השליכו ראש חזיר לשטח קרקע שהייתה מיועדת לבניית מסגד חדש מתוך כוונה לטמא את המקום ולהשפיל את המוסלמים.
השיקול המרכזי: סובלנות כלפי האחר יש לברך על השגת הפשרה שהושגה על פיה הפסטיבל ייערך כמתוכנן אך דוכני היין ימוקמו מחוץ לרחבת המסגד. יש לברך במיוחד על כך שהתנהל דיאלוג רציני וברוח טובה בין העירייה, המשטרה וועדת ההיגוי של ערביי הנגב והושג פתרון שהוסכם על-ידי כל הצדדים. סכסוכים ומחלוקות דומים בעולם המערבי מלמדים כי קל יותר למצוא פשרות מוסכמות על-ידי שיח בונה בין הצדדים. ניתן לראות בתגובתו החיובית של ראש עיריית רהט מהתנועה האיסלאמית פאיז אבו-סיהיבאן - אשר בירך על ההחלטה והגדיר אותה כמהלך טוב ליחסי האמון בין היהודים והמוסלמים בדרום- סימן חיובי באשר ליכולת והנכונות לקדם פתרונות.
עלינו לזכור כי בכמה מדינות מוסלמיות קיימים אתרים קדושים יהודיים שליהודים ולמדינת ישראל יש עניין רב לשמר ולתפעל במידת האפשר. כך למשל, בקהיר ובאלכסנדריה ישנם בתי כנסת ששופצו בין השאר בכספי משלם המיסים המצרי והם נשמרים ומכובדים. זו הנמקה תועלתנית, אולם השיקול העיקרי צריך להיות השיקול הערכי והמוסרי: סובלנות כלפי האחר והשונה וכיבוד זכויותיו כתושב וכאזרח.
