המצווה האחרונה שמצווה עלינו התורה היא לכתוב ספר תורה, מ"בראשית", התיבה הפותחת את הספר, ועד "לעיני כל ישראל", שלש התיבות הנועלות אותו. בתרי"ג המצוות, המצווה השש מאות ושלש עשרה הזאת היא כתר הכתרים, לא רק מפני שכל המצוות כולן משובצות בו כאבני חן ואבנים ומרגליות, אלא מפני שמצווה זאת בכתר מכתירה כל אדם בישראל באותו כתר עצמו. על-פי אוצר החוכמה והמסורה השמור בליבו של טרקלין האומה היהודית, כל ספרי התורה שבעולם מאז ועד היום, ברבבות בתי כנסיות בכל ארבע קצוות הארץ, באפלולית המאירה של כל ארונות הקדש כולם, על אין ספור במות הקריאה מהן בוקעת ברכת "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", זהים בכל תג ובכל אות ובכל מילה ל"... דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת..." שכתב משה "... עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים ל"א, כ"ד) ומסרו ללוויים שנצטוו "וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית הי אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" ( שם, כ"ו).
אל הלוחות ואל שברי הלוחות שבארון, נצטרף הספר הכתוב. הלוחות אינם ספר התורה, והתורה איננה הלוחות, לא מפני תוכנם אלא מפני שאלה מצוות שניתנו מסיני, וזה משה כתבו וכתב בו גם את המצווה אך גם סיפור הבריאה, והאבות, והברית, והבחירה, והמרי, והתקווה, והברכה, והתוכחה, את התמול הרחוק והקרוב, ואת היום, ואת המחר, את דיוקנו של האדם באשר הוא אדם ואת דיוקנו של היהודי. זה ייחודו. יש מחכמי ישראל סוברים כי מדף חרג מתוך ארון הקדש ועליו הונח הספר שכתב משה, ויש סוברים כי הונח בארון עצמו לצד לוחות הברית (בבא בתרא, י"ד, ב') אבל הכל כאחד הסכימו כי הספר שנתלווה לכל מסעי בני ישראל ולכל מלחמותיו "...הָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד" (שם). הוא העיד כביכול בתוכנו ומעצם הווייתו גם על הברית בין נותן התורה ליורשי מורשתה בכל הדורות, וגם על כל ספרי התורה שעתידים היו להיכתב בכל עתיד, שלא גרעו מספרו של משה ולא הוסיפו עליו ולו אות בכל חלופות הזמנים.
הלכות נדונו והיו לחוקים, הלכות קראו את המציאות המתהווה והתחדשו, הלכות חקרו את צרכי הקיום וליוו אותם בהעזה יצירתית. ים של חוכמה שילח את גליה לכל חופי ההוויה של היהודים שהיו פזורים מאחורי כל האופקים, אבל התורה הזאת שכתב משה ונצטוו כל ישראל לכותבה גם הם, לא נשתנתה ולא נתחלפה, לא ברוחה ולא באותיותיה והוכפלה אלפי רבבות פעמים ביד כל מי שעתיד היה לכתוב אותה מראשית ועד תומה. היא הזינה כמו שמקור מזין נהר, כל הלכה מתחדשת וכמו ששום נהר אינו שב להזין את מקורו, כן היא אין הלכה בעולם שיכול לשנותה והיא תמימה כביום כתיבתה. הפלא הזה אין לו אח בכל נקיקי הסלעים בהם הניחו כל האומות כולן את תורתן.
יומו האחרון של משה עלי אדמות היה צפוף אירועים מאין כמוהו. הוא נפתח בהתכנסות של "אתם ניצבים" בו התאסף כל העם כולו על אנשיו ונשיו וטפיו וגריו אשר בשעריו כדי לחדש את הברית בטרם ייכנס לארץ. כשהניצבים התפזרו לשבטיהם ולמתחמי משפחותיהם, פנה האיש משה לפקוד את בני עמו במאהליהם, "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שם, א').
הוא נביא "הולך". הוא נביא יוצא ובא. הוא אינו מנהיג. עמוד הענן מנהיג. עמוד האש מנהיג. את הדרך מטווה האלוהים. משה מוריש את הידיעה העמוקה הזאת ליהושע עבדו שנקרא להיות עבד ה' תחתיו, ואומר לו "...ה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (שם, ח') הוא הולך אל כל ישראל ואומר להם כי זאת הליכתו האחרונה "...בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (שם, ב'). לא מפני שתש כוחו. הוא לא תש. לא מפני שכהתה עינו. היא לא כהתה. מפני שנתמלאו ימיו ותמו על-פי גזירת הכתוב ואין הוא 'יכול', אין הוא מותר עוד, להיות הנביא היוצא והבא.
שירה לכל אדם בטרם יאסף אל עמיו יש עימו באותו יום עוד משימת כל המשימות בהן תיבחן לאורך ימים שליחותו כנביא הפדות וכנביא החירות. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, י"ט) אין יודע אם התורה כולה נקראת שירה או אם על שם שירת האזינו, המתבשרת והכתובה בה היא קרויה שירה. היא שירה בין כך ובין כך. "כִּתְבוּ לָכֶם", היא שירה לכם, לכל אדם ואדם בישראל.
המצווה הזאת, שתוקפה עומד לעד, מנויה בספר המצוות של הרמב"ם. "והמצווה ... שצוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד כמו שאמרו (מנחות, ל' א') כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי-אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו... ולשון גמרא סנהדרין (כ"א, ב'): אמר רבה אע"פ שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה לו לכתוב משלו שנאמר וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" ( מצוות עשה י"ח). ההכפלה שאינה תמה ואם ירצה השם לא תיתום עולמית, של ספרו של משה בתוכנו, אינה הכפלה של מילים ושל תכנים בלבד. לא רק האידיאה מורשת מדור לדור, גם, בלשון ימינו, החומרה היא אחת. קדושת הספר תלויה גם בה, בקלף, בדיו, בקולמוס, "מדיני המצווה כתיבה מתוקנת וטובה ונאה. ויניח בין כל תיבה ותיבה כמלוא אות קטנה ובין כל שיטה ושיטה (שורה ושורה) כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה שלשים אותיות". (ספר החינוך, מצווה תרי"ג) ודינים הרבה נוספים יש, כגון "בין פסוק לפסוק - כמלא תיבה קטנה, בין תיבה לתיבה - כמלא אות קטנה, בין אות לאות - כמלא חוט השערה..., ובין חומש לחומש צריך להניח ארבעה שיטין חלק (שורות ריקות) שהתיבות האחרונות "לעיני כל ישראל" תהיינה באמצע השיטה האחרונה". (ספר מצוות קטן, מצווה קנ"ה).
אם יש ערכים הם טמונים בנלמד באותו יום כתב משה עוד שנים עשר ספרים ומסרם, ספר ספר לשבט שבט. מעתה נמצא ספר לכל איש, ספר לכל שבט, וספר הלויים לכללות האומה. האיש לא רק כתב, אלא לימד, "שם בפיהם", הוריש את חוט החיים הקושר יום ליום, שנה לשנה, דור לדור, עידן לעידן, ".. כִּתְבוּ לָכֶם ...וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם "(שם י"ט). הלימוד הוא התכלית. 'הקניית ערכים' לא היה מושג בקיים. לימוד. לימוד. לימוד. אם יש ערכים - הם טמונים בנלמד לא בשיח על מה שראוי ללמוד, בהכרת כל תיבה, בפגישה אינטימית עם כל האסוציאציות שתיבה מאירה במשניות, בתלמוד, במדרשים, בכל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש.
בכך הפך משה את העם היהודי לעם הספר. מעמדו של הספר בלב ליבת העם, הפך את העם לעם הספר. הוא העניק לספר, על תוכנתו ועל חומרתו, מימד של נשמה גדולה מתוכה יונקות כל הנשמות חיות לנשמותיהם. לא על חינם 'קורעים' על ספר שנשרף ולא על חינם יוצאים להצילו מידי הזמן העבש במקומות מהן ניטשו קוראיו ולומדיו.
ערב הכניסה לארץ ישראל, ביום בו חודשה הברית, הניח משה את התורה כאבן השתייה של העם.
