רוסיה וישראל לא חתמו ביניהן ברית של מדינות תאומות, ובכל זאת נראה כי יש ביניהן קשרים מיוחדים, שאינם כתובים בשום הסכמים או בחוזים רשמיים כלשהם. אלה הם קשרים בין אוכלוסיות יותר משהם קשרים בין ממשלות. מנמל התעופה בלוד יוצאים כל העת מטוסים לא רק למוסקבה ולסנט פטרבורג. גם ערים מרוחקות, ואפילו ערי שדה ברחבי ברית-המועצות לשעבר הן יעדים מבוקשים. זמן הטיסה קצר יחסית, ובתום ארבע שעות באוויר נוחתים במוסקבה. כבר בשדה התעופה אתה מתחיל לחוש בקירבה ה"תרבותית" בין שתי המדינות, קירבת הפרטאץ'. התחנונים של מערכת הכריזה בלוד שלא לנסוע עם "חאפרים" מתאימות גם לכאן. עשרות נהגי מוניות צובאים על כל מי שגורר מזוודה ומציעים הסעה העירה. הרכבת המיוחדת שנחנכה לא מזמן בין מרכז מוסקבה לבין שדה התעופה דמידובו פגעה בפרנסתם של הנהגים, אך הם רגילים לבוא לשדה לחפש נוסעים והם ממשיכים בכך. בכביש שלפני השדה מנסה שוטר זקן לעשות סדר בין המכוניות הפרטיות הרבות שנדחקות קרוב ככל האפשר אל שער הטרמינל והצפיפות היא גדולה. אתה מרגיש מיד שאינך נמצא במערב, בהית'רו, בסחיפול או בקלוטן: הרבה פנים ממרכז אסיה, מן "המדינות השכנות" - גאורגיה, אזרבייג'ן, אוזבקיסטן, קירגיסטן וכולי, והרבה פנים קלמיקיות ומונגוליות.
כמי שהכיר את מוסקבה בתקופה שלפני נפילת בריה"מ, יכולתי להיווכח כבר בנסיעה העירה שהזמנים השתנו לגמרי. העיר משתרעת עכשיו על שטחים ענקיים. שטחה גדל פי-שלושה, ומה שהיה פעם פרברים חיצוניים נחשב כעת מרכז. במוסקבה חיים 12 מיליון בני אדם ובכל יום מגיעים אליה עוד 3 מיליון מערים אחרות. במקום השלטים הקומוניסטיים הישנים בסגנון "המדע הסובייטי שלנו", או "ללמוד, ללמוד ועוד פעם ללמוד - מדברי ולדימיר איליץ' לנין", יש עכשיו במוסקבה שלטי פרסומת מוארים רבים למותגים בינלאומיים, כתובים כמעט כולם באותיות קיריליות, והעיר כבר אינה חשוכה בלילות כפי שהייתה פעם. במקום השיממון של אז, שהכריח את כולם לברוח למפלט היחיד שהיה קיים, שתיית כוהל מכל מין וסוג )וראה "מוסקבה - פטושקי" של וניצ'קה ירופייב), ניתן היום לצאת לבלות באווירה תרבותית יותר, ובני נוער אכן עושים זאת ומנצלים את ערבי הסתיו היפים שלפני בוא הקור. הם ממלאים, למשל, את מתחם "אוקטובר האדום", על גדת נהר מוסקבה, לא רחוק מן הקרמלין, שהיה פעם בית חרושת לשוקולד ועכשיו יש בתוך חלליו גלריות ופאבים. בפאבים הפתוחים שעל גדת המים ממש, מול הכנסייה הפרבוסלבית הגדולה של העיר (שבה "הופיעו בהתנדבות" בנות הפוסיראיוט), מחלקים לאורחים שמיכות להתעטף בהן מפאת הלחות העולה מן הנהר.
העושר החדש ההצגה הטובה בעיר, שניתנת בחינם, היא התפילה בכנסיות. בשעת בין השמשות מתמלאות הכנסיות באנשים שיצאו מן העבודה ובאים לתפילת הערב. לירושלמים מוכרות הזמירות האלה מן הכנסייה של מגרש הרוסים, אלא שבירושלים הקהל תמיד מצומצם ביותר וכאן הוא רב. המוזיקה הכנסייתית נפלאה, לכמרים יש קולות באס או לפחות בריטון, והקהל עונה להם בשירה מתואמת ועמוקה, מהוקצעת לא פחות משירת כל מקהלה המופיעה אצלנו בפסטיבל אבו גוש. הקטורת נודפת, כלי ההזלפה מצלצלים, זהב הקישוטים מעומעם, המתפללות כורעות בפנים מלאי דבקות, וכל העניין הוא רגשי וארוטי ביותר, כפי שמצינו בכתביהם של דוסטוייבסקי וטורגנייב.
תופעה בולטת במוסקבה של פוטין היא נדירותם של תינוקות. שיעור הילודה של הרוסים ירד לדרגה הגורמת לצמצומו המספרי המהיר של עם שהיה פעם גדול, ובטווח של כמה עשרות שנים עלול עצם קיומו לעמוד בסכנה. פוטין הנהיג מדיניות של עידוד ילודה, ואם צעירה במוסקבה מקבלת בביתה ביקורים שבועיים של אחיות טיפת-חלב ושל רופאי ילדים על חשבון המדינה. תינוק בן שלושה שבועות מוזמן לביקורת במרפאה מיוחדת שבה בודקים אותו בתוך שעה חמישה רופאים מומחים ומדריכים את האם הצעירה איך לנהוג בו.
באוטובוסים ובמטרו מחייכים הנוסעים חיוכי עידוד אל כל מי שנוסע עם עגלת תינוק - וזה באמת חזון לא נפרץ באמצעי התחבורה הציבוריים - ומציצים אל העגלה בחיבה ובסימפטיה מופגנת. אפילו בפארקים הגדולים של מוסקבה - גורקי, פטריארכסקי, יקאטרינסקי ואחרים - שהם הזירה לבילוי עממי יותר מבכל ארץ אחרת, רואים מעט ילדים. קבוצות של בחורים, קבוצות של בחורות, בודדים, בודדות, וגם זוגות - רואים הרבה, אך ילדים רק מעט.
הדבר הבולט ביותר במוסקבה הוא העושר החדש. מכוניות חדישות מכל תוצרת ודגם (הכיתוב על רובן הוא באותיות קיריליות מתוך כבוד שרוחשים היצרנים לשפה הרוסית), מרכולים המציעים מזונות מובחרים, מסעדות בסגנון רוסי מסורתי או בסגנון גרוזיני וכדומה, הצע גדול של דירות משופצות להשכרה ולמכירה, פרויקטים עצומים של בנייה - כל אלה מעידים כי רוסיה מחבקת את המושגים שבימי הקומוניזם היו מוקצים מחמת מיאוס: בורגנות, בורסה, תיווך, כסף. מדהים לחשוב שעם נפילת בריה"מ, חיפשו כאן בנרות מישהו היודע איך עובדת בורסה ולא מצאו. מאז הם למדו מהר והם לא מצטנעים. במוסקבה לבדה יש עכשיו 75 מיליארדרים וכולם רוצים להפגין את עושרם. בדיחה מוסקבאית עכשווית מספרת על שני מיליארדרים שנפגשים ואחד שואל: "בכמה קנית את העניבה שלך?" "באלף דולר". "טיפש, יכולתי לשלוח אותך לחנות שמוכרת אותה באלף שלוש מאות".
הכלכלה היא ברובה שחורה, השחיתות פורחת, אשתו של ראש העיר לשעבר לושקוב ידועה כמי שחצי מוסקבה שייכת לה, ולאיש לא איכפת. הכלכלה עובדת גם כך. הרוסים מעדיפים מצב שבו יש כסף, גם אם החלוקה היא בלתי צודקת, על פני מצב שבו אין כלום לאף אחד. בדומה, הרוב של פוטין הוא מוצק מאוד. למעשה, אין אופוזיציה משמעותית, ואיש אינו מתעניין בדיונים הנערכים שם. פוטין טס עם עגורים ומתחבק עם נמרים (שמתים לאחר מכן בגלל הצגות חיבת-הטבע שלו) וכולם מגחכים. אבל הם יודעים כי עבורם השוויצר הגס הזה טוב יותר מקודמיו, ואינם כועסים עליו. אחרי ככלות הכל הוא עכשיו ה"קזאין", בעל הבית, אז שיתעסק במה שהוא רוצה. מותר לו. וחוץ מזה איך אפשר לכעוס על מנהיג שהוציא לשוק וודקה חדשה וטובה, וודקה "פוטינה"? נו, נזדרוביה. לשתות נקי, בלי למהול בשום דבר.
