ביום רביעי י' בתשרי, עשרה ימים לאחר ששנת תשע"ג פתחה בפנינו את שעריה, תפקוד את מדינת ישראל אווירה השמורה רק ליום הזה. הסכם של לבבות, הסכם בלתי כתוב, ישבית את התנועה בכל כבישי ישראל. ציבור גדול ימצא דרכו לתפילת כל נדרי בבתי הכנסת.
הרבה מטענים יפים וחמים יש בצירוף המילים יום הכִּפּוּרִים - סליחה, רחמים, חשבון נפש, תשובה, תקווה לחיים, שנה חדשה טובה יותר. אני אמצא את עצמי מן הסתם ביום הזה בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי, שירי
יהודה עמיחי וזלדה. בוודאי אחזור לספרו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ "על עולם ומלואו", ספר שיחות עם מיכאל ששר, מי שהיה בין יתר תפקידיו הרבים, עוזרו של
משה דיין, שהוא גם נשוא הדברים שייכתבו כאן בהמשך.
פרופסור ישעיהו ליבוביץ מחזיר אותי בתקופה האחרונה לאותו יום כיפורים לפני 39 שנים. שיחת טלפון פתאומית גייסה גם אותי לשירות מילואים. תוך כמה שעות גם אני חייל בחגור ובמדים לתקופה של חצי שנה.
ממרחק של 39 שנים אני חש, שביום הכיפורים תשע"ג אמצא את עצמי באותו יום כיפורים ארור. אחזור אל כתב האשמה, שמנסח פרופסור ישעיהו ליבוביץ בספרו לעברו של משה דיין על דברים, שאמר ביוהרה מספר רב של פעמים, וחזר עליהם עשרה ימים טרם פרוץ המלחמה - "משה דיין, היה הנציג המובהק והבולט של העם היהודי במדינה, העדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח'. זאת הודאה מפורשת, שמדינת ישראל לא הייתה מעוניינת בשלום, אלא רק בכיבושים. סאדאת הציע שלום ואפילו לא דרש שנסתלק מסיני - אלא רק נסתלק מתעלת סואץ, ועקשנותו של משה דיין היא שהביאה למלחמת יום הכיפורים". (שם עמ' 20).
עשרה ימים אחרי דברי הרהב של משה דיין, שנתמכו, למרבה הצער והכאב, על-ידי חלק הארי של הציבור, מדינת ישראל מצאה עצמה במלחמה. מלחמה מיותרת, שטלטלה את מדינת ישראל בת ה-25, וגבתה מחיר דמים יקר של מאות רבות של חללים, קורבנות טמטום של יוהרה, לאומנות חסרת מעצורים ותאוות כיבושים.
אני חוזר וקורא את נאומו של משה דיין מאותו יום אומלל, עשרה ימים לפני יום הכיפורים, קורא ונדהם, תוהה ושואל מדוע ולמה הם כבשו את דעת הקהל.
בין כסה לעשור של שנת תשל"ד, כל מי שהעז באותם ימים - כדוגמת פרופ' ישעיהו ליבוביץ - להתריס ולמחוא נצלב כבוגד ועוכר ישראל. עד היום קשה לי להשתחרר מהכאב הצורב, שאותה התיישרות של הציבור בישראל מאחורי משה דיין עלולה הייתה להביא אותנו אל סף הסכנה לקיומנו ולקיומה של מדינת ישראל.
האגרוף היהודי בין כסה לעשור של שנת תשל"ד, ממש ערב יום הכיפורים, ממש ערב המלחמה המיותרת, כתב לובה אליאב את "משל השחף", בו הזהיר את הממשלה והציבור כי בדרכה של ישראל אורבת לה סכנה. התגובה של ראש ממשלת ישראל,
גולדה מאיר, לעברו של לובה הייתה - "לובה, אדם שלקה בנפשו". כל צמרת מפלגתה על כל חלקיה מגלילי ועד
שמעון פרס לא פצו פה, והפקירו אדם כה יקר כמו לובה אליאב ליוהרה המטופשת של גולדה מאיר.
ממרחק של 39 שנים אני משקיף ערב יום הכיפורים תשע"ג על אותם ימים עם ההתנסחות הכואבת של ישעיהו ליבוביץ בעמ' 22 - "...אין לנו שום תוכן ערכי מלבד האגרוף היהודי".
והוא ממשיך בעמ' 23 באמירה, שמצמררת אותי, כי היא טומנת בחובה אמת כואבת, שאי-אפשר לברוח ממנה, "שהחל מ-1967 הוכרע, שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות".
כואב לי לקרוא את עמ' 27, בו מובאים דברים שאמר ישעיהו ליבוביץ בתקופת האופוריה, ששטפה את ישראל מהקצוות של השמאל הציוני במעטה פטריוטי ועד הימין הציוני במעטה משיחי.
אל מול חזית רחבה של האופוריה הזו ישעיהו ליבוביץ התייצב באומץ ואמר - "חוליגאניות לאומית יוצרת אווירה של אלימות המכוונת גם כלפי פנים".
ערב יום הכיפורים תשע"ג חוזר אלי ישעיהו ליבוביץ בדמותו של ירמיהו הנביא. את שניהם עם ישראל העדיף לא לשמוע, לנאץ, לגדף ולהחרים, כל אחד בתקופתו.
לעברו של ירמיהו הנביא הפגינו אלימות פיזית קשה בצינוק ובמהפכת. כלפי ישעיהו ליבוביץ באלימות מילולית בוטה. ירמיהו היה נביא החורבן, שלמרבה הכאב, קרם עור וגידים בשנת 586 לפנה"ס. ישעיהו ליבוביץ אמר אותם דברים קשים בדרכו שלו - "אם נמשיך בדרך, שאנו הולכים בה - חורבנה של מדינת ישראל, הוא בטווח של שנים ואפילו לא של דורות...". (שם עמ' 27).
ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה,ששנת תשע"ג תהיה שנה בה, לא יהיה תוקף לאמירה הצועקת של פרופסור ליבוביץ "מדינת ישראל לא רצתה וגם כיום איננה רוצה בשלום, אלא בכיבושים". (שם עמ' 20).
ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, ששנת תשע"ג תהיה שנה, בה ישוררו הלבבות את המלים משירה של המשוררת חיה קדמון, שנכתב לפני יובל שנים ביומון "קול העם" - "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".
