דוח השופט
אדמונד לוי בנושא חוקיות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מתמצה למעשה במשפט אחד: מדינת ישראל הריבונית היא המשכו הישיר של המנדט שחבר הלאומים הפקיד בידה של בריטניה בהסכם סן רמו 1922. הזכויות החוקיות שנוטל לעצמו שלטון המנדט הישראלי על ארץ ישראל נובעות מהיותו המשכו החוקי של המנדט. הזכויות הללו, על-פי הגדרת כתב המנדט, נתונות לעם היהודי, בהיות ארץ ישראל הבית הלאומי שלו. הזכויות החסרות לצד הערבי לסכסוך נגזרות מעוינותו ומפעילותו החתרנית כלפי המנדט החוקי, וחד הוא אם המנדט נתון בידי המדינה הבריטית או המדינה הישראלית.
העוינות הערבית למנדט הישראלי זהה מבחינה חוקית לעוינות הערבית כלפי המנדט שקדם לו. הבסיס לעוינות היה מלכתחילה איסלאמיסטי, דהיינו, שהאיסלאם מעניק למאמיניו עליונות על כל חוק או משפט. כל השיקולים ששקל המנדט הבריטי על-מנת להתמודד עם ביטוייה של העוינות - האינתיפאדה המאורגנת - זהים אף הם. לכן, לקראת סבב האינתיפאדה הנכון לנו לרעה, מעניין לבדוק אם ניתן ללמוד מן ההתמודדות של המנדט הבריטי עם האינתיפאדה של שנת 1936.
ראשית האינתיפאדה (המרד הערבי הגדול) ב-19 וב-20 באפריל 1936 בטבח שביצעו הערבים ביהודים ביפו. זו הייתה יריית פתיחה של גל מעשי אלימות כלפי יהודים בכל שטח המנדט. היד המכוונת מאחורי האירועים לבשה שבוע לאחר יריית הפתיחה צביון של התארגנות איסלאמיסטית-ערבית, בדמות הוועד הערבי העליון, ובראשו המופתי אמין אלחוסייני. אמין אלחוסייני שאב את סמכויותיו מתוקף היותו יו"ר הוועד המוסלמי העליון, יו"ר בתי הדין המוסלמיים, ומינויו כמופתי של ירושלים - כולם מינויים המשולמים מאוצר הנציבות. הוועד הציב בפני הנציב הבריטי שלוש דרישות אולטימטיביות: הכרה בייצוג לאומי ערבי, הפסקת ההגירה היהודית לארץ ואיסור על רכישת קרקעות על-ידי יהודים. את האיום גיבתה שביתה כוללת של המגזר הערבי.
"הממשלה עמנו" דרישות אלו עמדו בסתירה לכל מילה הכתובה בכתב המנדט, הכולל שלושה עקרונות: הכרה בשטח המנדט כבית הלאומי של העם היהודי, עידוד הגירה חופשית ליהודים, והתיישבות נרחבת ליהודים בשטחי המנדט. קבלת התביעות המוסלמיות משמיטות את הבסיס החוקי למנדט מכל וכל. ובכל זאת, התגובה הבריטית הראשונה הסתכמה בהתעלמות מן האתגר, כולל מן האבידות בנפש שספגו היהודים. כה גורפת הייתה ההתעלמות, עד כי בציבור הערבי נפוצה המימרה ששימשה את מרצחי חברון ב-1929: הממשלה עימנו. חוסר המעש מתחדד נוכח העובדה שמנהיג האינתיפאדה היה למעשה פקיד בריטי בכיר בעל סמכויות שהמנדט הפקיד בידיו, ולא הפקיע אף אחת מהן, גם לאחר שהלה הציב את האתגר העויין.
בעידוד חוסר-המעש של הממשלה הבריטית, החלו כנופיות חמושות להיכנס לארץ מכל עבר והאלימות גאתה. נוכח האלימות הגוברת, העלה הנציב בפני שר המושבות שלוש אפשרויות: קבלת הדרישות הערביות, פסיחה על שתי הסעיפים, או דיכוי האינתיפאדה באמצעים צבאיים.
כאמור, קבלת דרישותיהם של הערבים כמוה כביטול חוקיותו של המנדט. מצד שני, אמרו הפקידים, מלחמה בלתי מתפשרת בטרור הערבי משמעותה התעוררות אלימות המוסלמים בהודו, ואילו סילוק הרוח החיה באינתיפאדה, המופתי, משמעותו אובדן הפרטנר למשא-ומתן. כיוון שהמופתי הסתגר בירושלים, לא יעלה על הדעת, טענו אותם פקידים, לעצור אותו שם, פן תתקומם העיר על פקידי המנדט, ואף תקנה לו הילה של קדוש מעונה.
חודשים של פסיחה על כל הסעיפים הביאו למינויה של ועדת פיל (Peel) שפסקה כי יש לחלק את ארץ ישראל לשתי ישויות, יהודית וערבית, על-פי ריכוזי האוכלוסיה. הישות הערבית, שלא היה לה מעמד לאומי, אמורה הייתה להיות חלק מן הממלכה המאוחדת של עבר הירדן. רוח של ההחלטה של ועדת פיל היא למעשה אימוץ גורף, גם אם לא מוחלט, של תביעות הוועד הערבי העליון. אך הדוח נדחה מכל וכל על-ידי הוועד הערבי העליון. האלימות גברה עוד יותר.
נעשה ניסיון ללכוד את המופתי בירושלים מחוץ להר הבית. הניסיון נכשל והאלימות גאתה עוד. המופתי התבצר בהר הבית, הכנופיות שפלשו משטחי המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון ושטחי המנדט מעבר לירדן, החלו להשליט שלטון אימים בערים ובכפרים, עד כדי הרחקת פקידי הממשל והכרזת עצמאות מקומית. בסופו של דבר הגיעו הדברים לכדי הכרזת עצמאות מוסלמית בעיר העתיקה של ירושלים.
נותרה האפשרות השלישית, אך זו ננקטה רק כאשר נרצח פקיד בריטי רם דרג, לואיס אנדריוס. על-פי הודאת הרוצחים, הלה נרצח מטעמים ג'יהאדיים. או אז נעלמו לפתע כל השיקולים של מה יאמרו המוסלמים של הודו, והממשל הבריטי יצא למלחמה.
ראשית, המופתי הוגדר כסכנה ביטחונית. מן הוועד הערבי העליון נשללה ההכרה כמייצג של ישות כלשהי. המופתי הודח רשמית מכל תפקידיו וכך כל ראשי הוועד, שרבים מהם נעצרו והוצאו משטחי המנדט לבלי שוב. התקשורת הערבית הוזהרה מהפצת דברי בלע, ועיתונאים זרים נעצרו בגבולות הארץ. הוחלט שלא לכבד עוד את חסינותו של מתחם הר הבית שבו התבצר המופתי. ב-14 באוקטובר יצר המופתי תרגיל הסחה והצליח להימלט מן הארץ. כך פוצל הציבור הערבי בין ההמון המקומי לבין מנהיגות חו"ל, פיצול שהסתיים רק בשנת 1994 עם שובו של
יאסר ערפאת, בן טיפוחו של אמין אלחוסייני, בברכתו של המנדט דאז.
הגליית המנהיגות הרפתה את ידי הערבים. אך כיוון שהנשק לא פורק מידי הכנופיות, היה זה שקט יחסי בלבד. בקיץ 1938 גברו שוב המהומות בנוכחות אלפי חמושים ערבים, שהחלו להשתלט על כפרים ולזרוע טרור סביבותיהם. ולנוכח חוסר המעש הבריטי והתגוננות סבילה של היהודים, החלו לחדור לערים ולהקים את מה שקרוי היום "אזורים אסורים לכופרים" שבהם אין לשלטון דריסת רגל. לשיאה הגיע ההתארגנות הזו בכיבוש שלושה רבעים מן העיר העתיקה של ירושלים, נעילת שערי העיר, והנפת דגל ערבי מול משרדי הממשל הבריטי ברחוב צלאח א-דין.
מידתיות נוסח בריטניה המנדט כדרכו הגיב במידתיות. בתחילה סומן הגבול הצפוני של המנדט בגדר, תחנות משטרה ומיצדיות. נסללו כבישים לשם הנעת כוחות. בוצעו מעצרים כושלים של מנהיגות מקומית. רק לאחר שהערבים סילקו את הבריטים מירושלים, ירד סוף סוף האסימון במשרד המושבות שדרש מן הנציב לחסל את הכיבוש הערבי של שטחי המנדט.
הביצוע כלל הזרמת כוחות רבים לארץ, הטלת משטר צבאי, וכיבוש מחדש של כל הערים שנלכדו בידי הכנופיות החמושות. נעשה שימוש נרחב ב"נוהל שכן", בהצבת ערבים כמגנים חיים לכוחות הבריטיים, הסעת נכבדים ערבים על קרונות קדמיות לקטרים, הצבת מכשולים קרקעיים לחדירת חמושים מן הארצות השכנות, ובתי משפט שדה שהוציאו להורג מניה וביה. כיבוש הערים מידי הכנופיות התבצע בהפתעה, ביחד עם חסימת תקשורת, ובכוחות מכריעים. למרבה הפלא האבידות שספגו הבריטים בכיבוש מחדש של ירושלים עכו ויפו מידי הכנופיות היו מעטות עד מאוד. עד 1939 שקטה יחסית הארץ.
ישנם כמה לקחים חשובים שניתן ללמוד מהתמודדות המנדט באינתיפאדה הראשונה.
- השלטון חשוב יותר מכל העקרונות והחוקים, ולראייה הבריטים נכנעו כמעט לכל הדרישות הערביות, למעט ויתור על המנדט.
- השארת ראש-הטרור על-כנו היא העידוד הטוב ביותר לטרור.
- אינתיפאדה אינה ביטוי לסכסוך לאומי אלא כלל-מוסלמי.
- כיבוד קודשי המוסלמים תורם לתחושת החסינות ולהגברת הטרור היוצא מן המסגדים.
- שימוש יעיל בכוח מרוכז עם חיילים מאומנים מפרק את כנופיות הטרור חיש מהר.
- שכנות טובה של מוסלמים ולא מוסלמים אפשרית רק בנוכחות שלטון נחוש המפעיל כוח ללא שהיות.
שתי האינתיפאדות הבאות, של 1987 ושל 2000 הופנו נגד המנדט הישראלי. מתברר כי זהותו הלאומית של המנדט אינה משנה את כללי התנהגותו. השלטון חשוב יותר מקיום כתב המנדט, ולכן בשלב הראשון יש הבלגה על רצח יהודים, והטלת סייגים ביורוקרטיים ואחרים על הגירה יהודית והתיישבות יהודית. למותר לציין שכניעה זו הגבירה את הטרור פי כמה. כמו-כן, בראשי הטרור כמעט לא נגעו, בטענה שראש המרצחים הם פרטנר למו"מ. השלטון לא מנע הסתננות של זרים ועוינים לשטח המנדט, משיקולים תקשורתיים. האינתיפאדה הוגדרה כלאומנית, במקום כאיסלאמיסטית. התחשבות בדעת הקהל הכלל-מוסלמית והחשש מ"מלחמה כוללת עם העולם המוסלמי" הכתיבה חוסר מעש. כיבוד מסגדים, במיוחד מסגדי הר הבית, העניק חסינות לטרור. רק כאשר התמלאה קובעת הדם, שגודלה הוא אחד הנעלמים במשוואה, התברר כי פירוק הטרור ללא התחשבות בדעת הקהל אינה רק אפשרית והכרחית ובת-ביצוע, אלא כי מחירה הצבאי נמוך בהרבה מן המצופה מדברי הרהב של ראשי הטרור המוסלמי (ע"ע "
עופרת יצוקה"). לבסוף הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי חיים משותפים למוסלמים ולא-מוסלמים אפשריים רק בנוכחות קבועה של כוח משתק-טרור.
כאשר החליטו הבריטים לפרק את האינתיפאדה, הם עשו זאת תוך היפוך של כל כללי המידתיות המנדטורית שנקטו כל עוד נרצחו רק יהודים. עקרונות הפעולה כללו ביטול הלגיטימיות של ההנהגה וסילוקה משטח המנדט, החלת ממשל צבאי, ביטול החסינות של מסגדים ואתרים איסלאמיים, התעלמות מתביעות הערבים להכרה לאומית, והפעלת כוח מכריע בכל זירה של עימות מזויין.
אפשר וצריך ללמוד מן הבריטים לא רק איך להרים אולימפיאדה בתקציב מוגבל וביעילות מירבית. אפשר גם ללמוד מהם כי כל ניסיון להתחכם לכתב המנדט נגמר רע, וזהו דוח השופט לוי בתמצית. אפשר וצריך ללמוד מהם גם כיצד מכריעים אינתיפאדה, והפעם - ללא מילוי קובעת הדם היהודי.
