עוד יום כיפור הגיע, היום החשוב ביותר לרוב היהודים, יום של חשבון נפש, יום של סליחה וכפרה. גם השנה הדרת יום הכיפורים בפתח והלחץ גובר, יש כאלה שיום כיפור הוא יום קדוש עבורם, יום של צום וחשבון נפש, יום של תפילה, יום של התכסות בטלית ובהדרת קדושה. לאחרים יום כיפור מסמל "חג האופניים" ויש כאלה שעבורם זה עוד יום של חופשה ובטלה.
אבל לעומתם יש כאלה שהמושג יום כיפור מעביר בהם צמרמורת עזה, בגופם ובנפשם, חלום בלהות בהתגשמותו. כאילו רק אתמול, לפני 39 שנים, ביום כיפור הקדוש מכל, הם נקראו לדגל, הוצאו מבית הכנסת או מביתם אך עדיין לא שבו, הם יצאו להגן על המולדת, לשמור על המדינה האזרחים ועל בני משפחותיהם, אצו רצו לחזית בנפש חפצה, חדורי התלהבות ומוטיבציה יצאו לנצח במלחמה. איש מהם לא חלם שמלחמה זו שינתה ותשנה את נפשם גופם ועתידם, את עתיד משפחותיהם, מלחמה ממנה לא שבו וספק אם אי פעם ישובו.
ללא מנוח גבר הולך לאיבוד, כבר 39 שנים וזה לא ניגמר, גופו כאן אבל הוא עדיין שם, אין לו מנוח, לא ביום לא בליל, כאילו זה קורה עכשיו, ברגע זה, המראות והריחות, קולות הנפץ וגרוע מכך השקט שאחריהם, שקט שהוא דממת מוות, כל אלו רודפים אותו כבר 39 שנים, לא נותנים מנוחה.
למה? זו השאלה שתמיד מרחפת באוויר, כבר 39 שנים, למה הוא ולא אני? למה אני ולא הוא? מה היה קורה אילו... מי סובל יותר? זה שגופו התרסק והלך לעולם שכולו טוב, זה שניפצע קשה יותר או פחות, או זה שנפשו התרסקה ובמשך 39 שנים סוחב עול שאינו ניתן לתיאור, סיוט מתמשך שאיש אינו יכול ואינו רוצה להבין. גבר הולך לאיבוד כבר 39 שנים וזה ממשיך! מתי זה יגמר? מתי עוצמת המצוקה תיחלש? כיצד ימצא מרגוע לנפשו?
"אחרייי" קורא המפקד, אבל החיילים כבר מזמן לא שם, חלקם נמצאים אי שם מתחת למצבה סטנדרטית, חלקם המשיכו בדרכם, אחרים מצאו חיים חדשים, אבל יש את אלה שעדיין לא חזרו, נפשם נעלמה אי שם בשדות הקרב, הם מחפשים ולא מוצאים, מנסים ולא מצליחים, כבר 39 שנים אינם יודעים מה הם מחפשים.
גבר הולך לאיבוד, כבר 39 שנים שהוא מתרפק על העבר, רגע לפני... רק רגע לפני... רגע לפני שנשלף מבית הכנסת. עטוף בטלית מתפלל תפילה זכה וכנה, רגע לפני שהתפילה הפכה לקללה, רגע לפני המלחמה...
גבר הולך לאיבוד כבר 39 שנים, נופל וקם, מנסה להתרומם אך מיורט שוב ושוב דווקא ע"י המערכת שאמורה לעזור לו, דווקא ע"י אלה שהוא הגן עליהם, על המשך חייהם ונוחות משפחותיהם, נתן את כל שהיה לו וככל יכולתו, תוך סיכון חייו ונפשו, דווקא הם מחזירים לו רעה תחת הוקרה.
גבר הולך לאיבוד כבר 39 שנים, אך כל הזמן נירמס ע"י מערכת אכזרית ודורסנית, מדינה שדרסה והפקירה. אנשים שאיבדו צלם אנוש, עבורם לא תעזור לא סליחה ולא כפרה, לא צום ולא תענית, כי: "על חטאים שבין אדם לחברו אין המקום סולח"!
גבר הולך לאיבוד כבר 39 שנים, מתבייש, מסתיר, בורח ממבטי רחמים, מתגונן, "הכול בסדר" הוא אומר, אבל כלום לא בסדר ושום דבר לא ממש מצליח...
גבר הולך לאיבוד כבר 39 שנים, עד מתי?
