פרשת יונה, שנקראת בהפטרה למנחה ביום הכיפורים, יכולה ללמד שיעור מאלף בהלכות תשובה. לא פלא אפוא שהיא נבחרה כהפטרה מתאימה לפני נעילת היום הקדוש. דומני כי יותר משספר יונה הוא סיפור התשובה של העיר נינווה, הוא סיפורו של הנביא יונה השב בתשובה, על עקרונותיה וסמליה המתלווים לעלילה הדרמטית המרתקת.
מוּדעות עצמית יונה, המסרב ללכת לנינווה בשליחות ה', כדי להודיע על הפיכתה - אם לא תחזור בתשובה - מגלם את חמשת שלבי התשובה, המקפלים בתוכם עלילה מרתקת בארבע מערכות.
השלב הראשון הוא הכרת החטא, המוּדעות לעבירה. היפוכה של המוּדעות הוא הדחקת החטא, והבריחה ממנו, הנובעת מהתחושה של חוסר יכולת להתמודד עימו.
יונה, המבקש לחמוק משליחות ה', במערכה הראשונה, בורח באונייה המפליגה מיפו לתרשיש. אין ספק, הצורך בהדחקת החטא ובבריחה מהתמודדות עימו, הוא צורך אנושי טבעי. דוד המלך כבר אמר בתהילים: "אנה מפניך אברח?!" - משמע שקינן בו הצורך לברוח מפני ה', אך שביל הבריחה מהתמודדות עצמית היא לא דרך התורה, המעודדת את המודעות העצמית, כשלב ראשון בהתקדמות האישית ובשיפור המעשים. ואכן דוד המלך מכיר בכך, ומנחיל לנו את עֶקרון ההתמודדות.
הקב"ה מנַער את יונה מתרדמתו הרוחנית, מטלטל אותו ושולח לו נורות אזהרה. רוח הסערה, שה' הטיל אל הים, והאונייה העומדת להתנפץ ולטבוע בעקבותיה, אמורות לעורר בנביא סערה פנימית על המעילה בשליחותו. המלחים זועקים לעזרה, אולם יונה נרדם בירכתי הספינה. אז נדלקת נורה אדומה נוספת, שה' משגר ליונה בדמות רב החובל, המעיר אותו וקורא לו: "מה לך נרדם?! קום קְרא אל אלוקיך".
ואומנם ניצני הכרת החטא מבשילים בנביא, ולאחר שהמלחים מגלים בגורל כי יונה הוא הגורם לסערה, יונה מכיר בכך ולא מסתיר את העובדה כי "בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הזה". משהכיר והודה באשמתו, ביקש הנביא להטילו אל הים, ואז התחולל הנס והים שקַט ושב מזעפו. הכרת החטא של יונה הנביא, והפסקת הסערה בעקבותיה, ניערו גם את כל נוסעי האונייה שהתקרבו לה'.
הבריחה מהחטא לא הייתה המצאה של הנביא. ימיה כימי האנושות כולה. כבר אדם הראשון, אבי האנושות, גילם בריחה נפשית זו מחטא עץ הדעת, והקב"ה ניער אותו והעמידו על מקומו בפנייה הדרמטית "אַיֶּיךָּ?". קריאה זו היא שהביאה את אדם הראשון להכרה בחטאו, ובעקבותיה לחזרה בתשובה. הוא הדין לקין, לאחר רצח הבל, שה' פנה אליו בשאלה הרטורית "אי הבל אחיך", כדי להביא את קין למוּדעות לפשעו החמור. בתוך כל יהודי מקנן יונה הנביא כסמל לאדם הבורח מייעודו הרוחני.
חור באונייה גם האונייה היא בעלת משמעות סמלית. בגמרא מובא משל על אדם שהפליג באונייה, וקדח תחתיה חור. גערו בו כל הנוסעים על מעשהו. אמר להם האיש: "ומה איכפת לכם, והרי רק במקומי אני קודח". אמרו לו הנוסעים: "טיפש שכמוך, סבור אתה שהנזק הוא אישי, רק לך? והרי מי הים יחדרו דרך החור ויאיימו להטביע את כולנו!"
הנמשל הוא, כמובן, השפעת הסביבה. כל מעשה של אדם חורג מתחומו האישי ומשפיע על סביבתו - משפחתו, שכניו, חבריו וכדומה. הסערה שפרצה בגלל יונה, והעמידה את האונייה בסכנת טביעה, ממחישה זאת ביתר שאת ובעוצמה רבה. אולם יונה, כפי שראינו, הכיר בחטא, לקח על עצמו אחריות אישית - ובמיוחד כמנהיג - ועזב את האונייה, כדי למנוע את הנזק לציבור. מבחינה זאת יונה מלמד גם שיעור במנהיגות ואחריות ציבורית.
מעבר לכך, סיפור יונה והאונייה מלמד כי השפעת המעשה של האדם משתקפת לא רק בסביבתו האנושית הקרובה, אלא היא רחבת טווח ומבחינה אקולוגית רוחנית היא מתבטאת גם בטבע הדומם (הסערה בים).
יונה במעי הדג השלב השני של התשובה הוא החרטה. הסערה הפיסית בים אכן טלטלה את יונה וגרמה לו לסערה נפשית, שבעקבותיה הכיר בבריחתו משליחות ה', התחרט וחזר בו. במערכה ב', ה' מזַמן ליונה בים דג גדול, שבלע אותו ובו חי יונה שלושה ימים ולילות. השהות במעי הדג גרמה לנביא טלטלה נוספת. ממעמקי הדג יונה מגיע לשלב השלישי של התשובה - שלב הווידוי, והוא שופך את שיחו לפני ה'. בעקבות הווידוי והתפילה, הדג פולט את יונה לחיק היבשה. החיים בעולם הדג בלב ים מסמלים את טיהורו של יונה והתנקותו מכל חטא.
עזיבת החטא היא אפוא השלב הרביעי בתהליך התשובה. מכאן יונה מזנק לפסגת החזרה בתשובה, השלב החמישי והעיקרי, המשקף את השינוי המעשי - הקבלה לעתיד.
עתה, בעקבות ההזדככות הפיסית והנפשית, יונה מוכן למלא את שליחות ה' - ללכת לנינווה, והוא עומד במבחן בהצלחה. חזרתו בתשובה מאיצה לו את הדרך, והוא מגיע לנינווה תוך יום. הבשורה הרעה על הפיכת העיר, מחזירה את תושביה בתשובה. זו היא אפוא המערכה השלישית.
יונה בנינווה ההליכה לנינווה היא גם סמל לשינוי מקום, לאו-דווקא פיסי, אלא מנטאלי עבור הנביא למילוי שליחותו הנבואית. אולי לכך התכוונו חז"ל באימרתם הידועה "משנה מקום - משנה מזל". שינוי המקום מסמל את עקירת העבר, על כל המטען הנפשי, הרגשי והקוגניטיבי, המתלווה אליו. זו גם הסיבה שה' אמר לאברהם אבינו להתרחק מחרן.
החזרה בתשובה של תושבי העיר הגויים הייתה לצנינים בעיניו של הנביא. הקלות היתֵרה, שֶׁבָּהּ שָבוּ מדרכם הרעה, עלולה הייתה להיזקף לחובת היהודים, עַם קְשֵׁה עורף - לחיוב, אך גם לשלילה - שאינו ממהר לתקן את דרכיו בקלות (עיין ערך תוכחות הנביאים). על-רקע זה ביקש יונה לחמוק משליחותו. ואומנם יונה מבחינה סמלית מייצג את כנסת ישראל. אך, מההיבט האחר, תשובת הגויים המהירה, אמורה לשַמֵּש סוג של זַרָז (קטליזטור) ליהודים. ואולי גם זו היא סיבת קריאת ההפטרה ביום הכיפורים.
יונה והקיקיון יונה, שאכן חזר בו ומילא - למורת רוחו - את שליחות ה' בנינווה, היה זקוק ככל הנראה לניעור נוסף מאת ה', וזה הגיע במערכה הרביעית והאחרונה. כמנהיג נאמן לעמו, הוא היה מוכן להקרבה אישית למען האינטרס הלאומי, כפי שציינו, וביקש למות.
ואז, כשיצא מנינווה וישב בסוכה, תחת השמש הקופחת, זימן לו ה' את הקיקיון לצל, קיקיון בן לילה, שלמחרת יבש במחי כרסום תולעת. הקיקיון החולף, שהנביא חס עליו, המחיש לו את ערך חיי האדם, והחלטת ה' לקבל את תשובת העיר נינווה במקום להשמידה. כי, כפי שאומרים בתפילת נעילה, ה' לא חפץ במות האדם, כי אם בשובו מדרכו הרעה. הקיקיון הוא גם סמל מובהק לחיי העולם הזה החולפים.
ראוי לציין כי גם משה רבינו וירמיהו הנביא, ביקשו לחמוק משליחותם הציבורית, אך זאת - בניגוד ליונה - על-רקע ענוותם כלפי עמם. בסופו של דבר, שלא כמו יונה, לאחר שה' לא קיבל את סירובם הם נענו וקיבלו עליהם את שליחותם.
חז"ל מציינים כי לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים. בראש ובראשונה הסיבה היא ההיטהרות האישית והציבורית ביום הכיפורים הקדוש, כדברי הנביא: "ושפכתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם" והפנמת מציאות ה' כחלק בלתי נפרד מהזהות העצמית והלאומית.
גמר חתימה טובה.
