פרשת "וילך" ייחודית ביותר מן ההיבט הטכני, כמו גם מן ההיבט התוכני. טכנית, מספר הפסוקים הוא הקטן ביותר (30) מבין 54 פרשיות התורה ולעולם תיקרא לפני ראש השנה כ"פרשה מחוברת" לפרשת "נצבים" או כ"פרשה נפרדת" בין ראש השנה ליום הכיפורים ב"שבת שובה".
תוכנית, יש בפרשה מגוון נושאים שאין זה המקום והזמן להרחיב והיא כוללת את שתי מצוות העשה האחרונות בתרי"ג מצוות התורה:
מצוות הקהל במוצאי השנה השביעית (מצווה תרי"ב) ו
מצוות כתיבת ספר תורה על כל אחד מעם ישראל לשימושו העצמי (מצווה תרי"ג).
מה עשה משה לפני לכתו כבר מעיון ראשוני בתחילת הפרשה מזדקרת לעיני הקורא דרמה לא פשוטה המובילה למסקנה שפרשת "וילך" היא אחת מן הפרשיות המרגשות והמעניינות ביותר. משה רבינו, האיש שתורתנו מעידה שהיה "העניו מכל האדם" ושנחרת בפנתיאון השמות הנצחי בתולדותיו של העם היהודי, עומד "ללכת בדרך כל
הארץ", עומד להיפרד לנצח מבני עמו, מאותו "עם סגולה" שהוא הושיעם וגאלם מידיה של האימפריה המצרית הנוראית והאכזרית לאחר 210 שנים ולאחר מכן, הנהיגם במשך 40 שנה (!) ב"תקופות שפל", כמו גם ב"תקופות גאות", כמו למשל: קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ועוד.
ומה עושה משה ב"שעות האחרונות לחייו"? – הוא אינו מתפנה לעיסוקים פרטיים הנדרשים באופן הכי טבעי מאדם שעומד להיפטר מן העולם הזה. משה רבינו אינו מביע ייאוש, רוגז, טרוניות ומענות כלפי הקב"ה וגזירתו הקשה שלא להכניסו לארץ עם בני עמו.
אדרבה, משה, הגדול מכולם,
הולך ואוסף...יהודים. משה
הולך ואוסף את אחיו היהודים, ביום האחרון לחייו, כשהוא זקן מופלג, בן 120 שנים (!) כשהוא מכתת רגליו מ"שער לשער", משבט לשבט וממחנה אחד למשנהו, והוא אינו עושה באמצעות "צווי קריאה" או באמצעות רמקולים רבי-עוצמה. אלא, משה מכנסם ומקבצם למעמד נשגב ואדיר כדי לומר "דבריו האחרונים", כדי להוכיחם וללמדם תורת ה', כמו גם לחזק ולעודד את "רוח העם" למרות שבאופן אישי אין הדברים קלים כלל ועיקר.
לתת את הנשמה ונשאלת השאלה - מה מלמדת אותנו הליכתו של משה כשנקודת השיא מתבטאת "הלכה למעשה" באותו מעמד אדיר ונשגב כנ"ל? – ונראה לנו לתרץ, שבהליכה לא שגרתית זו משה מוכיח, ראשית, את היותו ה"ענק שבענקים", מלאך ה' "מהלך על שתיים". שנית, הליכה זו משמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות הבאים אחריה" שאין היא "הליכה פיזית" גרידא, אלא היא גם "הליכה רוחנית" עמוקה ורחבת היקף. הליכה זו הובילה וגרמה לחידוש ולחיזוק הברית שבין עם ישראל ובין הקב"ה.
הליכתו של משה מלמדת, מנחה ומדריכה כל יהודי ויהודי, בכל זמן ובכל אתר, לעשות מאמצים אדירים, פיזיים ומטה-פיזיים, כשנקרית וכשמזדמנת לו עשייה או פעולה חיובית, לשם שמיים/מצווה. במצב שכזה בל נקבל "פיק ברכיים". אדרבה, שומה על כל אחד מאיתנו לשנס מותניים,
ללכת במסירות נפש ולתת את "הנשמה היתרה" שבתוכנו כדי להגיע לביצוע נאות וחיובי, ואין זה משנה מהו גילו של האדם או מהו מצבו הגופני (למעט מקרים של סיכון עצמי, כמובן).
הליכה פיזית והליכה רוחנית לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע בוודאות שלשורש "ה.ל.ך" וממילא גם למילת "וילך" הפותחת את פרשתנו, וסביר להניח שגם במקורות נוספים בתנ"ך, ישנן שתי משמעויות עיקריות: פיזית ורוחנית.
ומכאן יובן, שכוונת קריאתו האלמותית של הנביא: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'..." יש בה לא רק קריאה כפולה שבדרך כלל מורה על חיזוק, עידוד והעצמת המהות של עצם ההליכה (במקרה דנן), אלא יש בה הרחבה של המסר האלוהי, כדלקמן: עם ישראל, אני קורא לכם לעלות את מקום הקודש על-ידי
הליכה פיזית, כמו גם הליכה זו תלווה מתוך השקפת עולם, מתוך הסתכלות רוחנית, מתוך
הליכה רוחנית. ודו"ק.
ללכת נכון בעבודת ה' וב"שולי האדרת" הרשוני להוסיף כהאי לישנא: כל בר בי רב מכיר את מימרת חז"ל בתלמוד [סוטה י"ד]: "תחילתה של התורה בגמילות חסדים וסופה של התורה בגמילות חסדים". על משקל זה הרשוני להציע את המימרה הבאה: "תחילתה של התורה בהליכה וסופה של התורה בהליכה".
כלומר: בספר בראשית, הספר הפותח את תורתנו, בפרשה השלישית מן ההתחלה, נאמר אצל אברהם אבינו: "לך... מארצך...", ובספר דברים, הספר המסיים את תורתנו, בפרשה השלישית מן הסוף, נאמר אצל משה רבינו: "וילך משה". לנו אין כל צל של ספק, שהפתיחה והסיום של תורתנו במוטיב החסד, כמו גם במוטיב ההליכה, מלמדנו בצורה חד-משמעית מהו הכיוון הרצוי ביותר בחייו של היהודי, והוא: הליכה נכונה בעבודת ה' על-ידי קיום וביצוע ערכים חשובים, כגון: גמ"ח ועוד.
אנו תפילה שהקב"ה ידון אותנו בתחילתה של שנה זו לחן ולחסד ולרחמים. ובזכות קיום "אם בחוקותי תלכו" על-פי רוח ישראל סבא מקדמא דנא, נזכה למימוש ואשרור הפסוק: "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלוהים".
