יש מקרים בהם צריך ללכת עם תחושת הבטן, עם ההרגשה הראשונית והמיידית, ולאו-דווקא עם הניתוח המושכל הנעשה בפרספקטיבה. יש מקרים בהם הקטעים שנחרתים בתפישה ובזיכרון הם בעלי המשמעות הגדולה באמת, ולאו-דווקא התמונה הכוללת. דומה שגזר דינו של אהוד נמנה על מקרים אלו. בעת ההקראה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הייתה לי תחושה שאני שומע מסמך פוליטי ולא מסמך משפטי. אין לטעות: גזר הדין מנוסח על-פי מיטב הכללים המשפטיים ומכיל נימוקים ראויים ולגיטימיים. אך הרושם הכללי הוא, שמוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל הסתכלו על אהוד אולמרט הפוליטיקאי ולא על אהוד אולמרט המורשע; על ראש הממשלה שנאלץ להתפטר ולא על מי שניצל לרעה את כוח משרתו. אם להקצין את הדברים, ניתן היה לרגע לקבל את ההרגשה שהם נמנים על מצביעיו וכועסים על נפילתו. הנימוק המרכזי בעטיו החליטו השלושה שלא לגזור על אולמרט עבודות שירות, הוא העובדה שנאלץ להתפטר בשל פרשת טלנסקי (ובמידה פחותה בשל פרשת ראשונטורס) מהן זוכה. אך בגזר הדין על 27 עמודיו אין ולו רמז לכך שהזיכוי בפרשת ראשונטורס היה מחמת הספק, ובפרשת טלנסקי - משום שלדעתם אולמרט לא חצה את הקו שבין העבירה המשמעתית לבין העבירה הפלילית. לאמר: גזר הדין יוצר את הרושם שאולמרט הואשם בפרשות אלו סתם כך, ללא ראיות וללא הצדקה - בעוד פסק הדין אינו אומר זאת ואף אינו רומז זאת. אם כבר, אז התמונה העולה מפסק הדין היא הפוכה: היה מקום להגשת כתב האישום והיה מקום שבית המשפט הוא שיכריע בו. חוץ מזה, יש שופטים שהיו לוקחים את הקריירה הארוכה והמרשימה של אולמרט דווקא לחובתו. היו שאומרים: מי שיושב עשרות שנים ליד הגה הנהגת המדינה, חייב לדעת בדיוק מה מותר ומה אסור. ניגוד העניינים החמור בו היה שרוי אולמרט כאשר טיפל בענייני לקוחותיו של אורי מסר - אפשר לטעון - היה צריך להיות ברור לו, הרבה יותר מאשר לאיזשהו טירון שזה מקרוב בא לזירה הפוליטית. וככל שהאדם בכיר יותר, הדרישות ממנו רבות יותר. הנפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היא לא תמיד סיבה להקלה בעונש; יש מי שיראו בה נסיבה מחמירה. בסך-הכל, גזר הדין ממשיך את הקו שניכר בפסק הדין: אם יש ספק - הוא פועל לטובתו של אולמרט. אם יש שתי פרשנויות - תיבחר זו המקלה עם אולמרט. אם יש יותר מדרך אחת - בית המשפט ילך בזו המיטיבה עם אולמרט. ועדיין, אחרי הכל, יש לציין ארבע נקודות חשובות:

• בניגוד לרושם שניסו דובריו, כתביו וסניגוריו של אולמרט ליצור לאחר פסק הדין - הפרת האמונים בה הורשע היא עבירה חמורה מאוד ולא פרוצדורלית. בית המשפט מצא לנכון להדגיש זאת בגזר הדין בצורה הברורה ביותר.

• העונש הוא סביר בהתחשב במכלול הנסיבות. הבעיה שלי, לפחות, היא בהנמקה ולא בשורה התחתונה.

• אולמרט אינו יכול לחזור לזירה הפוליטית כל עוד תיק הולילנד תלוי ועומד נגדו. בג"ץ פנחסי אינו מאפשר לו להתמנות לשר, ואם עוד נותרה קצת היגיינה ציבורית במחוזותינו - גם לא מאפשר לו להתמודד לכנסת.

כעת הפרקליטות חייבת לערער. הזיכוי בפרשת ראשונטורס מבוסס על ניתוח של הממצאים וניתן לתקוף אותו בערעור; קל וחומר הזיכוי בפרשת טלנסקי שספק רב אם הוא עולה בקנה אחד עם ההלכות שקבע בית המשפט העליון בפרשת שבס (בנוגע להפרת אמונים) ובפרשת הירשזון (בנוגע לתשלומים במזומן). דווקא העונש הקל צריך להביא את הפרקליטות להחליט ביתר קלות על ערעור.