הנפש מזדעזעת, והלב מסרב להאמין למקרא הדיווח העיתונאי היבש, שנדמה כמו נלקח מפתיחה של סרט אימה: "שלושה אחים נמצאו בשעות הצהריים (ד') כשהם ללא רוח חיים ועליהם סימני אלימות בשכונה שבע ברהט, תינוקת נוספת נפצעה באורח אנוש. אמם של הילדים נעצרה בחשד לרציחתם".
אבל, סרט האימה הזה אינו מסתיים כאן. התסריט ממשיך. עיתונאית בכירה עורכת תחקיר מעמיק שבסופו היא תדווח באמפתיה על המצוקה הקשה בה הייתה שרוייה האם הרוצחת. אחר כך, פעילה בארגון למניעת אלימות נגד נשים, מפרסמת מאמרים על סטטיסטיקות לפיהן נשים רוצחות זוכות ליצוג משפטי טוב פחות מזה של גברים רוצחים, ועל כך שנשים כאלו צפוייות לעונשים חמורים יותר משל גברים רוצחים. קאט.
בתמונה הבאה בתסריט, ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה מקיימת דיון דחוף בנושא "בחינת מצוקותיהן של נשים כגורם לרציחתם של ילדים על-ידי אימהותיהן לאור מקרי הרצח שהתרחשו לאחרונה". יו"ר הוועדה פותחת את הישיבה בבקשה צינית מכל הנוכחים לקום לדקה דומיה לזכר הילדים שנרצחו. הדיון נמשך בחקירה צולבת של נציגי משרדי הבריאות, הבינוי והשיכון והרווחה אשר גרמו למצוקה שהביאה לרצח. קואליציית הארגונים למניעת אלימות במשפחה פוצחת בנאום חוצב להבות על המספר העולה של נשים שנרצחות. הדיון מסתיים בהחלטה הדורשת דרישה חד-משמעית מהמשרדים לטפל במצוקת הנשים הרוצחות. קאט.
אחר כך, מופעל לחץ על אבי הילדים לבקש רחמים על אם ילדיו המסכנה. בווידוי מזכך הוא חובש כיפה שחורה לראשו, מספר למצלמות הטלווייזיה על המאכלים הנהדרים שהרוצחת הכינה, ועל הטיפול המסור שלה בילדים. קאט.
לבית המשפט מגיעה האם הרוצחת שטופת דמעות. היא חותמת שם על עסקת טיעון המאפשרת להקל על מצוקתה. דלת הסורגים הכבדה נסגרת עליה.
המצלמה מגלגלת את הסיפור קדימה. האם הרוצחת מתאוששת בכלא, ועוסקת בעבודות נגרות קלות בעבור מקלטים לנשים מוכות.
במערכה האחרונה בסרט האימה שלנו האם זוכה לחנינה כדי לאפשר לה להקים משפחה חדשה. הקרדיטים מתגלגלים על-רקע תמונתה של הרוצחת הפוסעת לאטה, בשמלה לבנה ושתי צמות, במסדרון היוצא מהכלא.
דמיוני? חולני? ממש לא! הפרקים האלו בסרט האימה שתיארתי הם סיוט. הם לא יתרחשו בעתיד בעולם אכזרי ודימיוני. הם קרו כבר. העיתונאית הבכירה, וגם הפעילה בארגון נגד אלימות, הן דמויות אמיתיות, והן עשו בדיוק את מה שתיארתי במקרים קודמים של נשים רוצחות.
לא נשכח ישיבת וועדת הכנסת לקידום מעמד האישה בנושא מצוקתן של אימהות רוצחות התקיימה בדיוק לפני ארבע שנים, והדיון בה התקיים כפי שתיארתי. מסתבר שבדיון אף הואשם הגרוש של אחת הרוצחות בהקנטתה, בכך שהתגורר סמוך אליה עם בת זוגו החדשה והצעירה.
גם העובדות מוכיחות: מעולם לא הייתה אישה שישבה בבית האסורים יותר מ-15 שנה בעוון רצח, אף אם נדונה למאסר עולם. קשה למצוא ולו גם מקרה אחד שבו אמא המיתה את ילדיה והורשעה ברצח.
נזכור על כן לדראון עולם את סיפורן של האימהות הרוצחות. אחת מהן היא רגינה קרוצ'קוב נידונה ל-12 שנות מאסר על הטבעת בנה בגיגית וזכתה לכתבה אוהדת ואמפטית. האחרת היא אולגה בוריסוב נידונה ל-8 שנות מאסר על הטבעת בנה בים, אחרי שבעלה ביקש רחמים עליה. בימים אלו בקשת החנינה של בוריסוב נמצאת על שולחנו של נשיא המדינה.
לא נשכח גם את מיכל אלוני, אשר משפטה טרם התסיים ופרקליטתה טוענת שהרשויות היו יכולות למנוע את הרצח. ולא נשכח את מרינה דוידוביץ' אשר שוחררה מאישפוז פסיכיאטרי אחרי 13 שנה. וישנן עוד רוצחות אחרות, חלקו כאלו ששמן לא הותר לפרסום.
עלינו, הציבור השפוי, לעשות הכל שתסריט האימה הזה לא יהפוך למציאות. עלינו לומר רצח הוא רצח הוא רצח, והרצח הנורא מכל הוא רצח ילדים. אנחנו לא נשכח את מרדכי חי שנמלט מעונש על רצח אשתו בטענת אי שפיות, ושב לרצוח את אשתו השניה, ולא נסכים שיעשה שימוש כה קל בטיעון האי שפיות. וכמובן, עלינו להמשיך ולדרוש את מיצוי הדין עם הורים רוצחים: עם אבות רוצחים, וכן, גם עם אימהות אשר רוצחות את ילדיהן.
