פרקליט השטן כבר הייתי, עד שהתפכחתי
|
|
|
|
מנסיוני כפרקליט למדתי שישנן שתי דרכים לסיים מחלוקת בין ניצים. הדרך האחת היא זו שמרבית חבריי למקצוע (השני הכי עתיק בעולם) הולכים בה, והיא עוברת דרך קרב התשה הדדי של הצדדים, עד שהם מגיעים למסלול שבו הם מסוגלים להכיר במגבלותיה של דרך הכוח (ובינתיים אני והקולגות שלי מחלקים בינינו סכומים נאים בעד שירותי המלחמה שלנו). הדרך השנייה עוברת דרך קיצור התהליך הזה, למינימום ההכרחי, והגעה לפשרה כואבת אך חכמה (להיות צודק אך חכם). בדרך השנייה יש קצת פחות שכר לפרקליטי המלחמה, אבל גם, ובעיקר, הרבה פחות "דם שחור" בין הניצים. אתה פרקליט מעולה בשירות המלחמה על זכותו של העם ה___ על ארץ ___ וכולי. במחסן התחמושת שלך יש סרטי ארכיב למכביר, המוכיחים אך ורק צד אחד על טעויותיו, על לוחמנותו, על הצהרותיו, על התחמשותו. הפרקליט שמולך, אם יעשה עבודה טובה, יצליח להביא את הטיעונים ההפוכים, ושניכם תנהלו מלחמת חורמה בסגנון "קרקר נגד קרקר". הוא לקח לי את החוט מאריך, אז אני רוצה את התמונה של החבר'ה מהמילואים. הזיכרון, נרי ידידי, הופך עם הזמן לארכיון סלקטיבי שתכניו נבחרים בקפידה, על-מנת שלא לשבש את אמונותינו, ולא לאתגר את הווייתנו. הארכיון שלך מלא בכל טוב, אבל העיסוק הכפייתי בהוכחת כשליהם של יריבינו הוא בבחינת "טול קורה". ולאן כל זה מוביל אותנו?
|
משפט שלמה ונקרופיליה ארכיאולוגית
|
|
|
|
|
|
|
|
משפט שלמה היה חושף כאן, לא רק אם אחת המוותרת על התינוק מתוך אהבת אמת, אלא - שתיים! שני העמים אוהבים את האדמה הזו עד כדי כך שאינם מוכנים לחלוק אותה ביניהם. סכלים עם תפישת אגו עצמית מעוותת שתגרום לשניהם למות במקום לכבוש את ההר | |
|
|
|
הרף לך, נרי ידידי היקר, באמת, די. הנבירה בארכיונים תעלה עוד אלף, אפילו רבבה, ואולי אפילו מיליון הוכחות שהסכסוך הזה הוא על פיסת אדמה אחת ושני עמים (לפחות, אם לא יותר...), שכל אחד מהם מעלה טיעונים מן האוב של הארכיון בזכות עצמו ובגנות האחר, וכל אחד מהם טוען כולה שלי. שני העמים אוהבים את האדמה הזו, ונקרופיליה ארכיאולוגית עוד תהפוך כאן למקצוע ברבות הימים (במקום לעבירה פלילית). אוניברסיטה כבר יש באריאל. משפט שלמה היה חושף כאן, לא רק אם אחת המוותרת על התינוק מתוך אהבת אמת, אלא - שתיים! שני העמים אוהבים את האדמה הזו עד כדי כך שאינם מוכנים לחלוק אותה ביניהם. סכלים עם תפישת אגו עצמית מעוותת שתגרום לשניהם למות במקום לכבוש את ההר. אם המיתולוגיה היוונית הייתה צריכה לכתוב את סיפור האיוולת הזה היא הייתה מספרת על "פעמיים סיזיפוס". שני ענקים המגלגלים כדור סלע ענק במעלה ההר ובכל פעם שאחד מהם מתקדם מעט, השני מועד, וחוזר חלילה. אבל, נרי חבר אהוב, מכל אלה לא נגיע לכלום. אתה תמשיך להביא קטעי ארכיון שמוכיחים, באותות ובפיקסלים מרצדים, שהערבים הם "חרא של עם", ואני אמשיך להזדעזע מכך ששני הניצים מוכנים להוציא לעצמם עין, ובלבד שיוכלו לעקור מגולגלתו של השני את שתיהן. ראיתי לתוך הווייתך את האהבה שלך לעם הזה, והיא אהבת נפש. אתה אוהד מושבע של יכולתו להיצמד לאדמתו, ואתה כואב את כאבו, ואתה חולם בלילות על תקוותו, ואתה מחבק את אלמנותיו ויתומיו ומייחל להצלחתו. אני אוהב אותך על שום אהבת האמת הזו, ובכל ליבי מקווה שתזכה להגיע ליום שבו הכאב הזה יתם לנצח, ויאבד לעולם. ועכשיו קח את המשפט שלעיל, והוצא ממנו את המוטיב הלאומי, וקרא אותו שוב עם נרטיב בינלאומי, ומצאת את נקודת המפגש בין העולם שלך לעולם שלי. ג'לאל א-דין רומי, תיאולוג, משורר ומשפטן פרסי, בן הזרם הסופי של האיסלאם, כתב לפני כמעט 1,000 שנים, כך: "אי שם מעבר לרעיונות של נכון או לא נכון יש שדה, אפגוש בך שם".
|
אני מאמין שהמזור ללאומיות אינו לעומתיות, אלא בדיוק ההפך ממנה. רק מי שמסוגל להכיר בכאב של עצמו, מסוגל להכיר בכאב של יריבו. הניצים מתחברים זה אל זה במקום שבו הם מפסיקים להכאיב זה לזה ומתחילים להכיר זה בזה. כשלעצמי, איני זקוק להוכחה נוספת שהיריב ללאומיות היהודית הוא "יריב". ממש כשם שאיני זקוק להוכחה ההפוכה, שהיריב של הלאומיות הפלשתינית הוא יריב. מבחינתי, מיכאל בן-ארי המסית ללאומיות חסרת פשרות בשם אלוהי ישראל, שקול לחלוטין (מלבד הדמיון הפיזי והאנרגטי) לח'אלד משעל, וממש כשם ש בנימין נתניהו (בלי שום דמיון פיזי) שקול ל מחמוד עבאס. הבאת ציטוטים להוכחת יכולתו של מחמוד עבאס להוליך שולל, יופי. מה הוכחת כאן? האת תרצה שאביא הוכחות כאלה בנוגע לבנימין נתניהו, שאיש מלבדו לא מאמין לו (כולל הוא עצמו ביום מפוכח)? אין בכל אלה שום צורך, משום שאין בהוכחות אלה שום תועלת, מלבד נבירה צדקנית אחר הוכחות חד-סטריות. זוכר את מאמן הכדורגל שעליו דיברנו קודם? מאמן כזה שמכין את המשחק הבא בהתאם לקטעי הווידאו שצפה בהם מן העבר בלבד, משאיר את היתרון היחסי אצל יריבו שלומד מן העבר, אבל בה בעת מבין שאת העתיד יוצרים בהווה.
|
בשדה של רומי, מעבר למילים
|
|
|
|
אני מחזיר את השאלה ששאלתי אותך בעבר, אל לב הדיון שלנו. ידיד יקר, צא מן הארכיב שבו ישנן הוכחות (גם אם הן חד-סטריות) לרוב, ובוא לפגוש אותי בשדה של ג'לאל א-דין רומי. מעבר למילים, ומעבר לנכון ולא-נכון במישור הארצי, יש אמת. בוא לפגוש אותי (ואת עצמך) שם. האמת הזו היא שכל בני האדם נבראו בצלם, ולכולם יש מקום תחת השמש. הסדר שלום אינו יעד בלתי ניתן להשגה כאשר יוצרים מציאות, אך הוא בלתי אפשרי כאשר חיים בעבר. איני אומר, חלילה, שעלינו להתעלם מן העבר. דרך הזן-בודהיזם מראה לנו שהעבר שם כדי ללמוד ממנו, אך לא כדי לחיות אותו. מי שחי בעבר, מחמיץ את ההווה. וההווה הוא הזמן שבו נוצרת המציאות. העבר הוא זיכרון בלבד, העתיד הוא פיקציה, והזמן היחיד העומד לרשותך הוא ההווה. האמת הנמצאת מעבר למילים, ולקטעי וידאו מתועדים מן העבר. כל מי שעובד את אלוהיו באמת, ומצליח לעבור דרך (הטקס של עבודת אלוהיו) אל המציאות בה האדם והבריאה נפגשים, יודע שבשדה ההוא יש אמת אחת והיא כולה אור ואהבה. לאמת הזו אין דגל עם פסים ומגן-דוד, והיא אינה קשורה אפילו בעקיפין לכותל או לכיפת הסלע. לאמת הזו אין נציג עלי אדמות וכתובתו אינה בוותיקן. לאמת הזו אין פקידים ואדמיניסטרציה עוטת גלימות שחורות ועטורת רקמה מוזהבת, ובאגף האפסנאות שלה אין מרכבות אש העולות בסערה השמיימה, או אבני "כעבה" שצריך להקיף אותן כדי לזכות בה.
|
לאמת, כמו לשקר, אין דת או לאום
|
|
נרי, ידיד יקר. אתה אוהב אדם ונוטר האמת, איש של חסד אמיתי אתה, ורק הלאומיות עומדת בינך ובין צדיקות. אני מזמין אותך לפגוש אותי בשדה של ג'לאל א-דין רומי, במקום שבו האמת ערומה ואין לה טלית או כאפייה, אין לה צלב תלוי על חזה, והיא אינה מוטלת מופקרת על מיטת מסמרים כדי להוכיח משהו למישהו. אני מזמין אותך לשדה שבו ייפגשו פעם, בעתיד, כל בני האדם, ללא הבדל דת, מין, גזע ולאום, לתמונת מחזור משותפת של "סוף מסלול" הטמטום הלאומי, הבדלנות הדתית, הטירוף המדמם ומפעל הדמים המייצר אלמנות ויתומים, כאב ושכול. אני מזמין אותך למסע בשדה הדמים של אדמת ארץ ישראל, על-מנת להפגיש אותך, ודרכך את כל חסידיך, עם המציאות האחרת. לא מציאות דמיונית של "מחבקי עצים" הזויים, ולא מציאות של "לעומתיות של הלאומנות" בדמות "לוחמי השלום". אני מזמין אותך לצאת מן הארכיון המפואר של הקרב על הארץ הזו משני הצדדים, ולבוא למסע בהווה המדמם הזה, כדי להיווכח במציאות האחרת. לא רק שיש סיכוי לשלום בינינו, אלא שהשלום הזה הוא נקודת המפגש הסופית והיחידה שקיימת. הפרקליטים משני הצדדים לא יאהבו את המסר הזה. לא רק משום שהשלום יכרות את מטה לחמם, אלא בעיקר משום שבאמת אינם רוצים בו. הפרקליטים שבויים בקונספציה של המלחמה, ובמעגל הדמים של ניצחון והפסד. אבל השדה הנצחי שעליו דיבר ג'לאל א-דין רומי, אינו שדה של האיסלאם הסופי, הוא שדה כלל אנושי, ואני מזמין אותך למסע בו.
|
|