אחת הדרמות הגדולות אשר ליוו את עבודת יום הכיפורים בתקופת המקדש היא ללא ספק סאגת שני השעירים אשר הועמדו לגורל, האחד לאל והשני לעזאזל. המתח הרב סביב אירוע זה החל משלב הגורל אשר ארע בכניסה לבית המקדש, עבור לשילוח השעיר לעזאזל ביד איש שהוכן לכך מבעוד מועד, עבור למסע של אותו משלח עם השעיר עד לאותו הר בארץ גזרה, עבור לדחיפת השעיר לעזאזל, וכלה בשיאה של הדרמה בסימן משמיים - הפיכת פיסת הבד האדומה המסמלת את חטאי עם ישראל ללבנה ואשר באה לבטא כי לעם ישראל נסלח, כאשר לצד השעיר לעזאזל מובל השעיר לה' אל המקדש ומוקרב שם.
עניינו של השעיר לעזאזל נמנה עם שורה של מצוות סתומות שטעמן אינו ברור, אך יחד עם זאת ניסו חכמי ישראל לאורך הדורות ליצוק תוכן ומשמעות לטקס ייחודי זה שהיה חוזר על עצמו פעם אחת בכל שנה ביום הכיפורים. הרמב"ם מסביר שמדובר במשל אשר מטרתו להביא להתפעלות האדם כדי שייתן דעתו ויתקן מעשיו, נאמנים לפירוש זה ננסה ליצוק נמשל עכשווי לטקס זה.
במהלך חייו של אדם ניצבים לפתחו דילמות והכרעות בתחום הפרטי, החברתי, המוסרי, המדיני. לרוב הפתרונות המונחים בפניו מייצגים שני צדדים באדם האחד טוב והשני לא טוב, האחד רצוי, מוסרי ונכון ואילו האחר לא רצוי, לא מוסרי וכלל אינו נכון. מסלולים אלו מרומזים בשני השעירים; האחד - השעיר שעלה בגורל לאל מוביל אל המקדש פנימה והוא מסמל את הבחירה הנכונה, ואילו האחר - מוביל אותנו אל המדבר, אל השיממון, אל הבדידות האישית המחשבתית, אל ייסורי הנפש, התסכול וההחמצה ואשר נובעים מהבחירה בשעיר לעזאזל.
לא פעם בהכרעות אלו ובגלל הדמיון בין שני השעירים, האדם בוחר דווקא בשעיר לעזאזל במקום בשעיר לאל, ולא רק זו אלא שברור לו לאדם שהוא עשה את הבחירה הטובה ביותר, האדם גם ישכנע את עצמו שבחירתו היא הטובה ביותר ואין זה משנה כלל אם צודק הוא אם לאו. האדם ימצא את כל ההסברים וההוכחות שבעולם להראות שהאמת איתו ושדרכו היא הדרך הטובה. אלא שגם אם נבחר בדרך השגויה, הרי אין בכך כל אסון, שכן מעלת האדם, וכך כותב הרב שמשון רפאל הירש, טמונה ביכולתו לחטוא; טול מהאדם את הכושר לחטוא והרי הוא כבר לא אדם יותר.
אם כך, מה נורא בבחירות מוטעות אם אלו מנת חלקו של האדם? דומה שהאסון אינו בעצם הבחירה אלא בכך שהאדם לא ער לבחירתו השגויה, אם האדם יתעלם מתמרורי אזהרה המורים לו שדרכו מובילה למדבר, משוכנע בעצמו ובצדקתו הוא ימשיך בדרכו עד שימצא את עצמו לפתע בודד במדבר על ראש הצוק יחד עם השעיר. ומכאן הדרך ליפול למטה תהיה כה קצרה.
חז"ל מתארים את נפילתו של השעיר לעזאזל באופן שהשעיר לא היה מגיע עד חצי ההר והוא היה נעשה איברים איברים. אם ננסה לתהות מדוע, ונלך בכיוון שהצענו עד כה, הרי שהתשובה לכך היא פשוטה. מטיבו ודרכו של עולם כאשר מדובר בעניין אמיתי, ערכי וצודק - לא משנה מהיכן ומאיזה גובה ייפול, תמיד צורתו תישמר; נכון, אולי הצורה תיפגע קלות או תישרט, אך צורתו המקורית תישמר וניתן יהיה לזהות אותה למרות הפגיעה; יחד עם זאת, כאשר אנו אוחזים בעמדות קיקיוניות, בוסריות, מוטעות או חסרות בסיס איתן, הרי שיכולתן להתנפץ לרסיסים עד כדי אובדן כל צלם וצורה שלבשו ערב ההתרסקות הינה ודאית.
ומכאן שעניינם של שעירי יום הכיפורים משקף לנו את הבחירות שלנו בחיים, והוא בא להזהיר אותנו מפני התאהבות בבחירה המוטעית; הוא מדגיש שלעיתים ההבדל בין הטוב והרע, הצודק והמוטעה, כלל אינו ניכר לעין, והוא מחייב אותנו לא לוותר על בירור מעמיק, על תביעת שאלות נוקבות וזאת גם לאחר שהבחירה נעשתה ואנו על הדרך. הוא אף מלמד אותנו שאם נבקש לעשות לעצמנו הנחות כשנגיע לפסגה אליה ביקשנו להגיע, נמצא עצמנו בודדים עם בחירה שביכולתה להתנפץ לרסיסים. השעיר לעזאזל מחייב אותנו לחשבון נפש נוקב אשר יוביל אותנו לדחוף ולדחות את אותן הכרעות מוטעות שעד כה סברנו שאמיתיות הן ולומר טעינו.
