"וואו, את לא מתארת לעצמך איזה מתנה קיבלתי לחג", סיפר חברי, "שנים ערגתי למתנה הזאת, סוף סוף בערב ראש השנה הזה, קיבלתי אותה". "מה עוד אתה יכול כבר לקבל", הסתקרנתי, "שעון קרטיה עם התמונה של רני רהב, במקום הקוקיה שאבא שלי קיבל מהמפעל"? "חשבי בגדול, אל תבלמי, סעי". בטח מכונית, אבל איזה? החבר המצליח שלי כבר משודרג. "פורשה?" שאלתי, יודעת שלמעט אדם אחד בחברה שלו, אף אחד לא נוסע במכונית ספורט. "תזרמי... אבל אם את כבר יושבת במכונית המהירה הזאת, קחי צפונה, ליערות הכרמל. זהו הגעת! עכשיו סעי עוד קילומטר וחצי מזרחה, ואת שם", התעקש חברי, טייס בעברו, לכוון אותי. עם האוריונטציה המעולה שלו, תמיד תפקד כ-GPS מהלך, אבל הפעם, לא היה לי פאקינג מושג מדוע אני נוסעת בכלל, כשאני לידו כאן. "הגלגלים של הפורשה קצת ירטבו, אבל את תגיעי בסוף...לנחל!".
"נ-ח-ל ???" חזרתי אחריו לא מאמינה, "קיבלת נחל לכבוד השנה החדשה"? "לא רק נחל, גם תוספת עתיקות. אומנם ערכן לא יסולא בפז, אך הבעיה שהן לא כל כך ניידות". ואני, שמכירה את חוש ההומור ההזוי שלו, כבר לא יכולתי לעצור יותר את הצחוק, וביקשתי שיספר אותו נון סטופ בגוף ראשון. וככה זה נשמע:
איך שסיימתי קורס טיס, חבר שלי ב.מ. (לא בניטו מוסוליני, אבל דומה) ואני, שני דלפונים, טייסים צעירים, קיבלנו מענק מהצבא. ימים ולילות ישבנו ודנו מה נעשה עם הכסף. החלומות שלנו ממריאים, וואלה, אנחנו עשירים. במהירות שיא נפרדנו לשלום ממעמדנו הטבעי בתחתונים, וכיאה למעמדנו החדש התחלנו לחשוב על איך לעשות כסף, ובגדול. אבל איפה לעזאזל כדאי לשתול מענק שנפל עלינו כך שגם יניב פירות? שתי אפשרויות עומדות על הפרק: דירה באילת, או קרקע צמודה לאחוזת שכננו המיליונרים, בואכה יערות הכרמל. הפור נפל על הקרקע המבטיחה, כי שנינו בחורים סנטימנטליים שנולדנו בחיפה.
"להרגע להתפנק ולהתחדש..." זמזמנו חברי ואני את הסלוגן של אחוזת יערות הכרמל, לאורך כל הדרך אל המפגש עם חברת הנדל"ן המובילה בתחומה. להרגע, להתפנק ולהתחדש, למה לא, מגיע לנו! רק סיימנו קורס טייס מתיש, כולל שלב השרדות עם בִּיתה וחומוס שנקבל במקרה הטוב כשניפול בשבי הערבי. לנשום כל בוקר מלון יוקרה בניחוח אירופאי, לקפוץ אל שכננו השאנטי באנטי, ולהזמין עצמנו לארוחה בריאה, כולל ספא, מגרשי טניס וברכה, מתאים לנו כמו יד לכפפה, גם כשהיא הפוכה.
שיישאר בינינו במפגש עם הכרישים, בחברת הנדל"ן, ב.מ. ואני מבינים שהחבר'ה הטובים, רציניים לאללה. כדי להבהיר לנו כמה אנו חשובים, לא אחד, אלא שלושה מהם, מובילים אותנו אחר כבוד לשטח, במכונית שרד. ואנחנו, התפרנים, מרגישים עולם על הגג: לפנינו נגלה אזור הררי יפיפה, שאוטו טו הולך להיות דניה השווצרית, ובלי או טו טו, כבר הולך להיות מופשר. "ביננו," לוחש לי אחד הכרישים, "יש כאן הרבה פוטנציאל," ואני שלא מבין למה הפוטנציאל הזה צריך להשאר "בינינו", לא מתעכב על מינוחים. כל כך שמחתי שפתחתי ערוץ פרטי אל תותח קרקעות על, ועוד בחברה שהסתבר ששמה "מבטחים". בטח שהרגשתי בטוח.
התייעצתי עם חברי, שגם הוא נראה מעונן מאוויר המקום הצלול, ומהאינטראקציה האישית בסחבקיה, כשברקע אני שומע את הכריש השמן: "יש סיכוי טוב, שלא תמצאו אותה מחר, כי יש ימ-בה של ביקושים באזור". ואנחנו, שני דגיגי רקק בים, שוחים במלוא המרץ, שרחמנא לצלן, לא נפספס את הזרימה. כמובן ששמנו את הבוכטה במיידי, קנינו את הקרקע ובכל חודש שילמנו עוד תוספת "קטנטנה" במשך שנים. שמחת בית השואבה הייתה גדולה, עד שביום חשוך אחד, אני קורא בעיתון, כי החברה ששמנו בה "מבטחים", אכן מכרה קרקעות, ל-ימבה אנשים ששילמו ממיטב כספם, אך הן פיקטיביות. סוף סוף הפוטנציאל מומש בינינו ובין בעלי החברה, הם ברחו אל מתחת לפני הקרקע, כולל זאת שהייתה אמורה להיות שלנו.
לפני ראש השנה מתקשר אלי חמדי מעוספיה, "אני רוצה לקנות את הקרקע שלך על הכרמל!" ואני ששכחתי מהעוקץ, או לפחות הדחקתי אותו במשך השנים, עניתי: טעות במספר וניתקתי. אחרי יומיים מתקשר אברהם, גם הוא רוצה את הקרקע שאין לי. אחרי טלפונים רצופים אופטימיסטיים מכל אזור הצפון, כולל נאדיה שהראתה נוכחות עקבית לקניה, הבנתי שאני פופולרי, אז כמקובל התחלתי להזות: אולי בכל זאת נשארה קרקע אחרי הבריחה הגדולה של הבּאבּות "מבטחים". בבדיקה במנהל מקרקעי ישראל ומס רכוש לא יכלו להגיד לי אם אכן יש קרקע על שמי, גם אותם תקפה סקלרוזה, כמוני. אך ליתר ביטחון, בטלפון של המתעניין הבא כבר שאלתי על גוש וחלקה, כדי לוודא שזאת אכן הקרקע. לא להאמין, הקרקע עם שמי ושם שותפי מופיעה. הללויה, יותר מחצי דונם חוזרים לכוחותינו, ובשלום! יש רק בעיה קטנטנה. על מכירת הקרקע, עליה שמתי את כל הוני, אקבל מחמדי, אברהם או נאדיה, להלן הקונים, כמה מאות שטרות של מאה, ועוד אצטרך להחזיר להם עודף בשקלים שלמים!
למה אלוהים למה? מדוע שמת את הקרקע שלי על קרן הצבי, מה כבר עשיתי? אני הרי מצטיין בקואורדינציה, עם מוטוריקה של רובוט, שלא לדבר על חשיבה לוגית כמו לצ'אק ייגר. אבל אלוהים, שלא מתעסק בקטנות, הפנה אותי ל
גוגל מפות. ועם קצת עזרה טכנית מהמלאכים, סוף סוף נפל לי האסימון. אלוהים אדירים, אתה הרי יודע איזה מבדקים עברתי כדי להמנות עם הטובים לטייס, עם דגש על מפות, ואוריינטציה של נץ, אז איך זה שרק אחרי שנים רבות, סוף סוף הבנתי איפה הקרקע שלי נמצאת? נכון, כמו ששלישיית הנדלניסטים הבטיחו, הקרקע קרובה לאחוזת יערות הכרמל, רק עם סטיה קטנה במצפן. בסך-הכל קילומטר וחצי מזרחה. וכדי שיהיה לי גם קל להתמצא בקואורדינטות: זה בין נחל אורן לשביל ישראל שעובר ממש, אבל ממש, לידו. בקיצור, הקרקע שלי יושבת על נחל!
והנחל הזה, מסתבר, לא רק נחל, אלא גם שמורת טבע, פלוס אתר ארכיאולוגי. כולה קניתי קרקע אחת, וזכיתי בשלושה אתרים בתלת מימד, כולל הופעה חיה של שלישיית נחל אורן - או בשמם האומנותי: הנדלניסטים. בהתחשב בעובדה שהסיכוי להפשיר מקום שכזה נעוץ בשינויים טקטוניים, כדי שהנחל יעלם, כולל רעידת אדמה, אז גם הבאתי להם אותה בכפיים. וואלה, מגיע להם, הכרישים האלה עבדו עלינו בעיניים, שני טייסים שלא יודעים לקרוא מפות.
את הקרקע מכרנו לחמדי, הייטקיסט לשעבר, וכיום מגדל עופות. שלא כמונו, חמדי הצביע בדיוק על מיקום הקרקע. הוא הקים בה סוכת מציל, עאלק וונציה על הנחל. בתיאום איתו, כלומר עם הבוס החדש, החלטנו לערוך סיורי פנים בגונדולות בחול המועד, לצלילי קרקורי התרנגולות או מיד כשהרקפות פורחות. כך אולי חברי ואני נוכל לגבות את ההפרש בין המחיר האסטרונומי ששלמנו לאחוזה, לבין המחיר שמכרנו את ביתנו כסוכה. "ואל תשכח אחי לבוא לשתות איתנו קאהווה, בבית שלנו על הנחל", צועק לעברי חמדי והתרנגולות, כשאני מתרחק, "ובכל שבת יש גם מנגל... כפרות!"
