האוהבים לעיין במותר האדם מן הבהמה נותנים סימנים לזה ולאלה. הנה כי כן נמנו וגמרו לקרא למין האדם "המדבר", להבדילו מן "החי" שלא זכה "ברוח ממללה" ואם אומרים עליו "נפש", אין בין נפש שלו לבין נפש האדם אלא שיתוף השם בלבד. כך כתב הרמב"ם. ספק אם יש היום הסכמה על משמעות התיבה "מדבר", ועל מהותה של "לשון", ואפילו אם יש הסכמות - הגדרות מדויקות הולכות ונעשות קשות יותר עם התפתחות ההתבוננות בטבע. יש שייחדו את האדם כבריה היחידה היודעת לצחוק צחוק כצחוקה של שרה שצחקה בקרבה. אין המדע יודע אם מה שנראה על פניו כצחוק בבעלי חיים איננו מוצא גם בבואה בקרבם, ועדות שאי-אפשר להכחישה אינה עדות.
כנגד אלה יש אומרים כי המבדיל בין אדם לבעל החיים הוא כי האדם הוא היצור היחיד היודע מיום עומדו על דעתו כי הוא עתיד למות. הידיעה הזאת הופכת אותו ליצור הוגה, ליצור המחפש מענה לשאלה "מה הם החיים", ליצור המסוגל להבין את "חשבון הנפש" כמהות אצילה הנעלה ממימד חשבון לשם הפקת לקחים, משימוש בניסיון המצטבר כדי ללמוד ממנו חוכמת מעשה. הידיעה כי יום יבוא ומן המראות שאדם ראה, ומן הקולות שהוא שמע, ומן המחשבות שחשב, והאהבות שאהב, והשנאות שהבעירו בו להבות שחרכו שולי הבגד של אנשים אהובים, קרובים ורחוקים, מן האדווה שגאתה בו והייתה לשיר, מן העצבת שנקוותה בו לאגמוני כאב, מן התבונות שנאגרו בו ונתנו בידו כוח להגדיר את חוקי הטבע, ולהתבונן בגורמי השמים, ולהעמיק עד לתהומות האדמה, ולחשוף סודות, ולהמציא המצאות שהיו למעבורות קדמה, הידיעה כי בינו לבין כל אלה לא יישאר דבר, כי כל זה ייגמר לבטח ולא יהיה בעולם הזה - הידיעה הבהירה הזאת - הופכת את האדם ליצור היחיד המסוגל להאמין וליצור היחיד המסוגל לכפור, לבריה האחת היודעת לטפח את רעיון התשובה והיכול להיוואש ממנה מדעת כביכול.
אבל, כל כמה שאדם יודע כי המוות הוא גזירה וודאית, אין הוא יודע את יום מותו. "... הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי".(בראשית כ"ז,ב') אומר יצחק לעשיו ומבקש ממנו להביא לו ציד בעבור יברכנו בטרם ימות. האיש, בן 123 באותו יום, חי עוד כשישים שנה לאחר הריב שנפער עד מות באותו יום גורלי בין בניו, ראה את נשואי יעקב ואת נשואי עשיו, את לידת בניהם, את יוסף שהורד מצרימה, " וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. וַיִּגְוַע ... וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו ... וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו" (שם ל"ה, כ"ח-כ"ט). הניצים של לפני ששים שנה השלימו השלמה מהודרת כיבוד אב על קיברו. ה"בטרם" של "בטֶרֶם אָמוּת" של יצחק נמשך כמעט שישים שנה.
כשנודע ליעקב כי יוסף עודנו חי, אמר "... רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מ"ה,כ"ח) והאב ספוג היגון והגעגועים יצא בגילו המופלג, בן 137, למסע המפרך למצרים, וה"בטֶרֶם אָמוּת" שלו הזה נמשך עוד שבע עשרה שנה ארוכות.
ידע את יום מותו לא כן משה. הוא לא רק ידע כי סופו להחזיר, כסוף כל אדם, נשמתו לבוראו. הוא ידע את יום מותו. אם כי מת בסוף ספר דברים, הודיעו האלוהים כבר באמצע ספר במדבר, " ...עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים ...וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כ"ז, י"ב-י"ג). מותו שונה מכל מוות הידוע לנו במקרא. בספר דברים, בו מהדהד בעצם יום המיתה עצמה, הציווי העתידי לעלות אֶל הַר הָעֲבָרִים כמעט מילה במילה, יש בציווי מילה מפתיעה אחת חדשה, שאינה הד," וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה..." (דברים "ב, נ'). לשון ציווי "מֻת" מאין? האם אפשר בכלל לקיים ציווי "מֻת"? האם משה פועל את פעולת מותו, לא בהתאבדות אלימה חלילה אלא בהחזרת הנשמה בהכנעה, ב "מיתת נשיקה", בלי שפורש מי מנשק את מי, האלוהים את משה או משה את האלוהים, או שניהם, כסגולתה העמוקה של נשיקת אהבה שלימה, מנשקים כאחד זה את זה? אפשר לקיים "מֻת"? יש מי שעשה כן זולת משה, לפניו, אחריו?
הוא לא רצה למות. "כשאמר לו האלוהים ומות בהר אשר אתה עולה שמה, אמר לפניו, רבונו של עולם, למה אני מת? לא טוב שיאמרו טוב משה ממראה, משיאמרו טוב משה משמועה, לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את התורה, ....ועשה לנו נסים וגבורות - משיאמרו כך וכך עשה?" (ילקוט שמעוני רמז 949).לכאורה תוהה משה אם טוב ונכון הוא שנביא המבשר את הישועה לא יהיה האדריכל שלה, כי בראש העם יעמוד הנביא החוזה ולא הממשיך הלוחם, כי טוב משה שהינו ממשה שהופך לאידיאה. אבל מאחורי הסוגיה הזאת שנפתרה לכאן ולכאן בדברי ימי האדם, עומד האיש שכוחו לא תש, שעיניו לא כהו, שאינו גווע, אלא נקרא לקיים את הציווי וּמֻת בָּהָר ולוחם ככל האדם על חייו. "גזירה היא מלפני, שווה בכל אדם, שנאמר "זֹאת הַתּוֹרָה. אָדָם כִּי יָמוּת" (במדבר י"ט,י"ד), עונה לו ה'. ברית חיים היא שאדם מת, חוק עולם. החיים בעולם הזה תמים. אפשר להתפלל על אריכות חיים, אולם אי-אפשר להתפלל בעולמנו על נצח חיים. "גזירה היא מלפני".
ארבע שמות יש לו להר העלייה, הור ההר, ראש הפסגה, הר נבו והר העברים. שלושה נביאים, משה, אהרון ומרים הנביאה נקברו בו, מכאן שמו נבו. הפסגה, המגיעה עד למעלה משמונה מאות מטר מעל פני הים התיכון היא הגבוהה בשרשרת הור ההר, ומפני שההר נמצא קרוב לצומת בין מואב לארץ ישראל, וממנו רואים ביום בהיר עד ירושלים, הוא הַר הָעֲבָרִים, גלות מזה, רוממות הריבונות מזה.
אבל אי-אפשר לשחרר את התודעה מן האסוציאציה כי בשם הַר הָעֲבָרִים טמון הקשר של חיים מעבר מזה ומוות מעבר מזה, וההר הסלעי הנישא, הופך לאבן גבול בין העולם הזה שכולו הוויה יצוקה לבין העולם שמעבר שכולו מסתורין. הכתוב והמדרשים מתמודדים עם המסתורין של המוות בדברי ימי האדם ותרבותו. "... מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא " (דברים ל"ב,נ"ב), אינו רק גזירה פרטית. זה גורל מסתורי, הגדול במסתורי חיי האדם. הצווי "וּמֻת בָּהָר", כבר ראינו, מסתורין. "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"(שם,ל"ד, ו'), מסתורין. היכן היו ישראל שקברו אותו, מניין לפחות של סופדים שאילו היו שם היו מספרים לעולם היכן מקום קבורתו של האיש משה. לא היה שם אדם בנמצא. המדרשים מעידים - "משה קבר את עצמו". מסתורין.
החיים והכיסופים למחילה יתירה על כך, "אמר רבי יהודה, אלמלא מקרא כתוב, אי-אפשר לאומרו. היכן משה מת? בחלקו של ראובן, דכתיב "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (שם,ל"ד,א') ונבו בחלקו של ראובן קיימא. והיכן משה קבור? בחלקו של גד, דכתיב, "וּלְגָד אָמַר ...וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" (שם, ל"ג,כ'-כ"א') ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד ארבעה מילין! אותן ארבעה מילין מי הוליכו? מלמד, שהיה משה מוטל בכנפי שכינה", ורש'י מפרש "בכנף לבוש הודו" (סוטה, י"ג, ב'). מסתורין שבמסתורין. משה לא נקבר במקום בו מת. בכנף לבוש הודו של השם יתברך נישאה גוויתו שהייתה לרוח לסתרי סתרים. המחוקק המת, וחלקת המחוקק ספונים. הם ממשות שכולה נוכחות דרך עצם קיום תורת משה לאורכם של אלפי שנות קיום ישראל וכולה סוד שפשרו הוא סודו.
שירת "האזינו", נקראת 'בשבת הָעֲבָרִים' שאחרי יום הכפורים. מעברה האחד החיים שכולם מאבק מתמיד על הקיום בזמן. מעברה השני הכיסופים למחילה ולהתחברות עם העל-זמן, עם המסתורין, עם ההתבוננות "בכנף לבוש הודו".
