בקשו סליחה והכו על חטא

אולמרט לא נשלח לכלא כפי שקיוו מלעיזיו. על אולמרט לא הוטל קלון כפי שרצו מתנגדיו ומאשימיו. עתה, ניתן לקבוע, פעם נוספת, שנבלה גדולה נפלה בישראל. שקרנים, מעליזים, עיתונאים מסוימים, הם אלה שהדיחו את אולמרט מכהונת ראש ממשלה. זו נקודת ציון שחורה בתולדות הפוליטיקה הישראלית. וכך אומר בית המשפט המכובד: " אין צורך להכביר מלים על היותה של כהונת ראשות הממשלה פסגת מאווייו של פוליטיקאי בישראל. הנאשם הגיע לפסגה זו, הספיק להגשים בה מהלכים בתחומים שונים, ותכנן לדבריו להוציא אל הפועל תוכניות נוספות בהן תלה תקוות למען המדינה ואזרחיה. כל אלה נגדעו באחת בשל הליך של עדות מוקדמת וחקירה, בשתי פרשות שהסתיימו בסופו של יום בזיכוי". בית המשפט מקבל את העובדה שכהונתו של ראש ממשלה בישראל נגדעה רק משום חשדות. אין מדינה נאורה בעולם שכך מסתיימת לה כהונת ראש ממשלה או נשיא כראש הרשות המבצעת. בית המשפט ער לאנומאליה הזו בפוסקו: "מצב דברים כזה מחייב התחשבות מיוחדת חרף החומרה הלא מבוטלת הגלומה במעשים בהם הורשע הנאשם. כאשר מצרפים לכך את התקופה הממושכת בת כארבע שנים מאז תחילת החקירה וגביית העדות המוקדמת ועד לזיכוי, כאשר פרק זמן זה כולל תקופה של כשנה וחצי עד להגשת כתב האישום שאינה נכללת בפרק הזמן שנדרש לניהול ההליך המשפטי, המסקנה המתבקשת לדעתנו הנה שהביטוי הראוי למחיר האישי הכבד אותו שילם הנאשם בגין הפרשות מהן זוכה, צריך להיות בהימנעות מהטלת עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות, והסתפקות במאסר על תנאי ובקנס כספי מרבי". חד, חלק וברור. אם למישהו היה ספק שגזר הדין הזה יספק את כל מלעיזיו של אולמרט, טעה. הנה דבריו של מר יוסי שריד בעקבות החלטת בית המשפט, המאמר קינה לקראת יום הדין: " אפשר שלא הייתי עושה שימוש בדימוי השחוק הזה, אלמלא עמדו רגלינו בשערי יום הדין, שבו מפילים תחנונים לפתיחת שער בעת נעילת שער. גזר הדין שניתן היום הוא ללא כל ספק יום הכיפורים של מערכת המשפט בישראל. הוא מתווסף לימים נוראים אחרים של חיפושים אחר "היסוד הנפשי" אצל פוליטיקאים - אך ורק אצלם - ולא נמצאו עקבותיו. לא אהוד אולמרט הוא הגנב אלא החור גנב, והחור הזה רחב כעת משהיה; לא אולמרט נאשם ומורשע, אלא בית המשפט אשם". הבנתם? מר שריד מכיר היטב את כתבי האישום, את הפרוטוקולים של הישיבות, את העדויות, את שיקולי בית המשפט, לכן הוא המכריע: בית המשפט אשם. לא פחות ולא יותר! כנראה שאין גבול לציניות. מר שריד זוכה, שלא כמקובל, לתגובות אוהדות מאוד. הוא הפך להיות, בין לילה, למאור של הצדק בעיני הבריות. יש נסים, הגם שהם מתרחשים מאוחר מידי.

הכל כדי להצדיק את הרדיפה

מר שריד פתח בתרועות המלחמה של המאוכזבים. הוא איננו היחידי. מלווים אותו כל אותם עיתונאים ששתו את דמו של מר אולמרט. הם רואים נגד עיניהם איך כל הברברת המיותרת שלהם נתגלתה כסתם מילים ריקות. תקוותם היחידה היא ערעור לעליון. זו המנטרה החדשה-ישנה, מאז זיכויו של מר אולמרט במחוזי והרשעתו בהפרת אמונים. כל המקטרגים אינם מוכנים להשלים שבית המשפט החליט אחרת מנבואתם. הם נלחמים כאריות כדי לגרור את אולמרט לעליון בתקווה ששם ייגזר עליו עונש חמור, אולי אפילו כלא. הם רוצים לראות אותו מאחורי סורג ובריח רק כדי להצדיק את רדיפתם את האיש. זו תעודת עניות לאותם עיתונאים ופרשנים המנסים להצדיק הפלת ראש ממשלה מכהונתו באמצעות הטלת אשמות שהתבררו כלא נכונות. גם אם משפטנים מגויסים על-ידי אותם עיתונאים או כלי תקשורת ינסו לשנות את המצב, מלאכתם לא תצלח. התגובות המערכת הפוליטית צפויות לחלוטין. אין כל קשר בין התגובות למהות גזר הדין, ההיבטים המשפטיים והחוקתיים. הכל פוליטיקה. למקרא התגובות הגועל עולה והבטן מתהפכת. מתנגדיו הפוליטיים של אולמרט הגיבו בצער ובוטות כלפי בית המשפט. תומכיו הביעו את שמחתם המלאה. שום דבר בלתי צפוי. לבסוף נותרה בעינה השאלה , האם לא הגיעה העת לתקן את חוק יסוד הממשלה כך שלא יתאפשר סילוק ראש ממשלה מכהונתו? השלטון הוא נאמן הציבור, לכן הציבור יכול להעביר את נאמנותו כל אימת שהוא נקרא לכך בעתות בחירות. כך צריך לנהוג בדמוקרטיה. לא בית משפט ולא שום גורם אחר רשאי להחליף את העם. רוצים לשפוט ראש ממשלה, בבקשה. יסיים את כהונתו ויעמוד לדין ככל האדם. לקראת יום הכיפורים הקדוש ראוי שכל אחד מאלה אשר נתנו יד למעשה הבלתי דמוקרטי של הדחת ראש ממשלה יעשו חשבון נפש מעמיק. ראוי! אם יקרה? סביר מאוד שלא! גמר חתימה טובה.