ויאמרו הנה יום הדין

"האו"ם הוא הבמה המקובלת לביטוי של שינאה בינלאומית" – אומר סר המפרי אפלבי לראש הממשלה, ג'ים האקר, כאשר הלה טוען ש"עלינו להשתמש בוויכוח כדי לכונן שלום, הרמוניה ורצון טוב" בין הצדדים במזרח התיכון. שלושה עשורים חלפו מאז נאמרו הדברים בסדרה "כן, אדוני ראש הממשלה" והם נכונים מתמיד. מחמוד אחמדינג'אד יוכיח שהאמפרי צדק, כאשר בנאומו בעצרת האו"ם (יום ד', 26.9.12) יחזור מן הסתם על דברי השיטנה כלפי ישראל, כמותם לא השמיע איש מאז אדולף היטלר. בצירוף מקרים מקאברי, נאומו של אחמדניג'אד יהיה בעיצומו של יום הכיפורים – ממש כשם שהנאצים נהגו להטיל גזירות ולבצע גירושים בחגי ישראל. איש אינו מצפה להפתעות: נשיא אירן, בריון אנטישמי חסר מעצורים, ודאי יחזור על דבקותה של ארצו בתוכנית הגרעין וישקר באומרו שהיא מיועדת לצורכי שלום בלבד.

חשיבות גדולה בהרבה יש כמובן לנאומו של ברק אובמה (יום ג', 25.9.12). האם נשיא ארה"ב ינצל את הבמה הבינלאומית מספר אחת כדי לחדד את המסר שלו כלפי אירן? יכול להיות. האם הוא יציב לה קווים אדומים? קרוב לוודאי שלא. אובמה כנראה ישתמש בלשון חריפה יותר, אך השורה התחתונה לא תשתנה: ארה"ב נחושה למנוע מאירן נשק גרעיני, כל הכלים על השולחן, הזמן לדיפלומטיה הולך ואוזל. הבעיה היא, שארה"ב השתמשה בדיוק באותה רטוריקה כלפי צפון קוריאה – שפשוט צפצפה ופיתחה נשק גרעיני. האיומים של אובמה לא נתפסים כרציניים, משום שעד היום הוא לא הפגין יותר מדי נחישות מול אויביה של ארה"ב. נכון שהוא הורה על חיסולו של בן-לאדן, אך זה היה יעד בלתי שנוי במחלוקת והמשכה של מדיניות בוש. לעומת זאת, כאשר שגריר ארה"ב בלוב נרצח – התגובה הייתה מילולית בלבד. מי שקיבל את פרס נובל לשלום על הפסיביות שלו, מן הסתם לא ירוץ למלחמה חודשיים לפני בחירות צמודות לנשיאות. כדאי לשים לב להתבטאותו של אובמה השבוע בנושא האירני: "כשזה מגיע להחלטות בנוגע לביטחון הלאומי שלנו, הלחץ היחיד שאני חש הוא לעשות מה שנכון עבור העם האמריקני, ואני מתכוון לחסום כל רעש רקע". תשומת הלב ניתנה בעיקר למילים האחרונות וללעג שהיה טמון בהן כלפי ישראל, אך החלק החשוב ביותר של המשפט היה האמצעי. אובמה מדבר אך ורק על "מה שנכון עבור העם האמריקני" ומתעלם מתפקידה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי. נכון שבטחונה של ישראל הוא חלק ממה שנכון עבור העם האמריקני, אך ודאי שהוא נמצא במקום נמוך יותר מאשר סכנה של התקפה על ארה"ב עצמה. להבדל הזה עלולה להיות משמעות מעשית בקביעת נקודת האל-חזור מבחינתה של וושינגטון.

האירנים מודעים היטב לכל אלו, ולכן ממשיכים במדיניות ההליכה על הסף, המשולבת באלימות מילולית שלא הייתה כדוגמתה מאז תום מלחמת העולם השנייה. ארה"ב הייתה יכולה למנוע את כניסתו של אחמדינג'אד לתחומה בשל התבטאויות אלו, אך רפיסותו של ממשל אובמה מנעה ממנו אפילו את הצעד הסמלי הזה. לשם השוואה: בשנות ה-80 אסרה ארה"ב על קורט ולדהיים, אז נשיא אוסטריה ולשעבר מזכ"ל האו"ם, להיכנס לשטחה בשל חשיפת עברו הנאצי – שהיה אירוע היסטורי הרבה פחות חמור מאשר מדיניותו העכשווית של אחמדינג'אד. בנימין נתניהו ינאם בעצרת אחרי אובמה ואחמדניג'אד (יום ה', 27.9.12) ומן הסתם יעדכן את נאומו בהתאם למה שישמע מקודמיו. נתניהו עשוי לחשוף בנאומו את הקווים האדומים שלדעתו על העולם להציב לאירן, ובמשתמע – את הקווים האדומים של ישראל. הוא עשוי למשל לדבר על שיעור העשרת האורניום או על כמות האורניום שיועשר מעבר ל-20% - הסף הקריטי לייצור נשק גרעיני. נתניהו יצטרך לאזן בנאומו בין הבהרת עמדת ישראל לבין שמירה על עמימות הכרחית, ובין הצגת האינטרס הלאומי שלה לבין הימנעות מקרע גלוי עם ארה"ב.

שנים רבות חלפו מאז אמר דוד בן-גוריון "או"ם שמום", ומאז טען ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים – חשוב מה יעשו היהודים". למרות שהאו"ם מוכיח שוב ושוב את אוזלת ידו ודו-פרצופיותו, העצרת השנתית היא עדיין זירה חשובה ולדברים הנאמרים בה יש השלכות רחבות. לא בגלל האו"ם עצמו, אלא משום שבכפר הגלובלי הנוכחי, יותר מאי פעם בעבר – מדינות חייבות להתחשב במערכת העולמית כולה ואינן יכולות לפעול רק על-פי האינטרסים שלהן. זה ודאי נכון לגבי מדינה קטנה כמו ישראל, שתלותה בעולם בתחומי הביטחון והכלכלה היא מן המפורסמות. הבעיה היא, שיש מדינות המתנהגות כאילו ביכולתן להתעלם מהעולם כולו; אירן היא כמובן דוגמה בולטת. השאלה היא, כמה זמן יוכל משטר האייתולות להמשיך ולפעול כך, כאשר הסנקציות הבינלאומיות הולכות ומהדקות את החבל סביב צווארו. נכון שמטרת הסנקציות היא לשכנע את הכנופיה בטהרן להפסיק את פיתוח הנשק הגרעיני, אך איש במערב לא יצטער אם היא תביא לנפילת השלטון החומייניסטי. זהו המפתח לכל הסוגייה. מבחינתם של אחמדינג'אד וחבריו, לפיתוח הנשק הגרעיני יש חשיבות המצדיקה את תשלום המחיר הבינלאומי והכלכלי. אלא שאת המחיר בפועל משלמים ההמונים, אשר העלו לשלטון את המוסלמים הקיצוניים ויכולים גם להפיל אותו. לכן, הסנקציות ישיגו את מטרתן רק אם וכאשר יגיע המשטר למסקנה, שהן מאיימות על עצם קיומו – ושלכן מוטב למצוא דרך לרדת מהעץ הגרעיני. השאלה הגדולה היא, האם זה בכלל יקרה, ואם כן – האם לפני שאירן תעבור את הנקודה שמבחינת ישראל אסור לה לעבור. השאלה האם ומתי ישראל תתקוף לבדה את אירן, תוכרע על-פי התשובה לשתי שאלות השלובות זו בזו. האחת היא שאלת העיצומים שכבר הצגנו, והשנייה היא שאלת העלות-תועלת: האם המחיר שתשלם ישראל על מתקפה כזו מוצדק לנוכח התועלת שניתן להפיק ממנה. בהנחה שישראל אינה יכולה להשמיד את כל מתקני הגרעין, ההכרעה הנדרשת היא: האם עיכוב התוכנית ב-X שנים שווה את המחיר, אם מניחים שפרק זמן זה יספיק כדי שהעיצומים יעשו את שלהם. כאן נמצאת ההכרעה הגורלית.