ברם, "תורה היא". ללומדה, להגדילה ולהאדירה אנו נצרכים בכל אמצעי ודרך ולא רק באמצעות מצוות, חוקים והלכות וכו', אלא אף באמצעות ודרך לקחים חינוכיים, ערכיים ואמוניים, מוסרי השכל ואולי, במיוחד, באמצעות ודרך סיפוריה המאלפים והמעצימים.
סיפורים הקשורים לדמויות שונות במקראנו המקודש, ובעיקר סביב דמותו הדגולה והגדולה של "הגדול מכולם", הלוא הוא משה רבינו. אמנם, די היה לנו בקביעתו של בורא עולם [במדבר י"ב, ו'-ח']: "...לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו...ותמונת י-ה-ו-ה יביט", וכיוצ"ב. אבל, "כל המוסיף, מוסיפים לו" וכל המרבה לספר...הרי זה משובח". ודו"ק (ועיין דברי ותמצאם קלים).
להוותנו ולצערנו הרב, חיים אנו בתקופה לא קלה ופשוטה מבית ומחוץ, בבחינת: "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". ואכמ"ל (ואין כאן מה להוסיף). לא אחת נשמעות טענות, מענות ותלונות קשות על "אובדן דרך" ובעיקר אצל מנהיגנו הבכירים. "חצרותם וטירותם" של חלק ממנהיגינו הפכו "למשל ולשנינה" בראש כל חוצות ויסודות של "שחיתות ציבורית", "הנהגת אני ואפסי עוד" ועוד, שוררת במחיצתם ואופפת אותם. למשל: שר מפורסם סיים זה עתה "תקופה כלאית", ראש ממשלה לשעבר היה חשוד בעבירות שחיתות וקלקול המידות ועדיין, על חלק מן ההאשמות עומד הוא בפני "טריבונל משפטי". והאחרון, אף הגדיל פשע וחטאה, נשיאה לשעבר של מדינת ישראל מרצה בפועל עונש מאסר על עבירות מין, עבירות של קלון וחרפה ש"אף הנייר שעליהן הן כתובות אינו סובלן" וכל השומע/הרואה "תצלנה שתי אוזניו/עיניו".
אם כן, מהו המקור "המים החיים" שממנו ישאבו מנהיגינו (וגם אנו) את דפוסי ההנהגות וההתנהגויות הנכוחות, הנאותות והרצויות, כמו גם את יישומן המעשי? - ותשובתנו הנחרצת היא, ובגדול: ראשית - מאלוהי ישראל ומתורתו הנצחית והאולטימטיבית. ושנית - מן הדמויות המקראיות רמות המעלה, כמו למשל: אברהם, יצחק, יעקב, דוד, משה רבינו ועוד.
תובנות של סוד ומוסר וגם אומנה, פרשת השבוע פרשת "האזינו" המונה ב"ן (52) פסוקים והכתובה בפרק ל"ב [רמז: הנותן ליבו בה, זוכה להבינה] ייחודית מאוד. אין בה אף איזכור והיא אחת משלוש השירות הכתובות בתורה (מתוך "עשר שירות שנאמרו בעולם". עיין תרגומו המדרשי של הפסוק הראשון של מגילת "שיר השירים"), והן: שירת הים, שירת הבאר ושירת האזינו. שירה מיוחדת זו שיש בה מן העבר ומן העכשיו והיא "כוללת את כל העתידות" [הרמב"ן] סגנונה מליצי, וכתובה בצורה שירית, קרי: "אריח על גבי אריח, ולבנה על גבי לבנה". שירה זו עמוסה בתובנות של סוד ומוסר, כמו גם, בתובנות ארציות שמתבטאות הלכה למעשה בדפוסי התנהגות טריוויאליים אשר כל יהודי, בכל אתר ובכל זמן אמור לבצען. שירה זו נאמרת יחדיו ע"י משה רבינו ויהושע, משרתו ותלמידו הנאמן, שנאמר [דברים ל"ב, מ"ד]: "ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באוזני העם, הוא והושע בן נון". מה ראה משה לשתף בזאת גם את יהושע? וכי לא היה יכול לומר זאת לבד, סולו? והרי ההיגיון והשכל מחייבים זאת?!
ולנו נראה לתרץ כהאיי גוונא: אמירת השירה ע"י משה (הרב) ויהושע (התלמיד), יחדיו, "מעידה יותר מאלף עדים" ומלמדת על מידת הענווה העצומה שהייתה למשה רבינו ע"ה. דווקא עכשיו, ברגעי חייו האחרונים, מתעלה הוא מעל האגו הפרטי "ומעלה את מעלת תלמידו לעין כל" [מדרש גם]. בניגוד למנהיגים אחרים שקנאות וצרות עין גורמים להם להמעיט מיוקרתו ומכבודו של המיועד להחליפם, משה רבינו שולט היטב ביצרו (בעידוד: יוצרו) ומוכיח לכל, שמידות של ענווה, פירגון וכו', הן המידות הנכונות והנכוחות אשר "יבור לו האדם כתפארת לו מן האדם ותפארת לו מן המקום".
סיפור מדהים זה מצטרף אל סיפורים רבים מעברו של משה, כגון: תשובתו לה' "שלח נא ביד תשלח" (כשהוא מתבקש להיות מושיען וגואלן של ישראל ממצרים) ו/או תגובתו "מי ייתן כל עם ה' נביאים" (כשהוא שומע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה ואומרים: "משה מת ויהושע מכניס את העם לישראל"). אין כל ספק, שסיפור אדיר זה, כמו סיפורי המקרא האחרים אודותיו של משה רבינו מאששים את קביעת התורה [במדבר י"ב, ג']: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
