כעת, כאשר הנושא האירני מגיע לנקודת הכרעה, העובדה שנטל ההחלטה הגורלית מונח על כתפיו של
בנימין נתניהו היא אירונית וקצת מדאיגה. שכן, חרף הפוטנציאל העצום שלו - אינטליגנציה, כריזמה, כשרון רטורי מעולה, ידע מעמיק בנושאי כלכלה, ולמרות העובדה שהוא קיבל שוב ושוב את ההזדמנות להיות מנהיג מהסוג שכל כך חסר בישראל, הרי הוא נמנע שוב ושוב מלפעול בדיוק באותן נקודות זמן שבהן מעשיו היו יכולים להניע את המדינה היהודית בכיוון שונה מאוד, בכיוון שסביר להניח שהיה ראוי יותר.
ראשית כול, כאשר נבחר לראשות ה
ממשלה בשנת 1996, רבים בישראל ציפו שהוא יפסיק את תהליך אוסלו שממשלת העבודה יזמה כמה שנים קודם לכן. במקום לפעול בתקיפות כדי לעצור הימור פוליטי שהיה ברור שהוא חסר אחריות, כזה שכלל שיגעונות כמו חימוש ה"משטרה" של ערפאת בתמורה להבטחתו החגיגית שהנשק לא ישמש נגדנו - ראש הממשלה החדש לא רק נמנע מלעצור את רכבת אוסלו, אלא אף נתן לה דחיפה על-ידי העברת שליטה כמעט מלאה בחברון לפלשתינים. כך הוחמצה הזדמנות פז לעצור את תהליך אוסלו בשלב מוקדם, דבר שהיה מונע הרבה מהנזק וההרס שגרם למדינה היהודית בסופו של הדבר.
כעבור כמה שנים, כאשר כל המבטים בימין היו ממוקדים בנתניהו, במחשבה שהוא האיש היחיד שיהיה מסוגל לעצור את
אריאל שרון ואת תוכנית ההינתקות שלו, כאשר המתינו שסוף סוף יקח אחריות ויוביל את המרד, שוב הוא נמנע מלמלא אחר הציפיות, והוא נסוג בהכנעה. כשלא נשאר אף אחד שיוכל לעצור את שרון, תוכניתו יושמה, וכעשרת אלפים יהודים גורשו מבתיהם ונחלו חיי אומללות, ואילו רצועת עזה הפכה לאחד מבסיסי הטילים הגדולים בעולם.
גם עכשיו, בכהונתו השנייה כראש ממשלה, בה זכה בקואליציה המתאימה מאוד להעדפותיו, ממשיך נתניהו להרתע מנקיטת פעולה החלטית בסוגיות מפתח מסוימות. הסוגיה הבולטת היא אי עמידתו מול פרקליטות המדינה בנושאים הקשורים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון.
יש לנתניהו נטייה להתחמק מנקיטת עמדה בנושאים שהיו דורשים ממנו להתעמת עם חלקים שונים של הממסד. נטייה זו הרגיזה רבים. אבל בסוגיית אירן, נתניהו כבר אינו יכול להתמהמה, ולא משנה מה יגידו עליו בניו-יורק טיימס. אפילו האו"ם, שאינו בדיוק ידיד של ישראל, הצהיר לאחרונה כי בפברואר 2013 לאירן יהיה כל מה שנדרש כדי לבנות פצצה גרעינית.
הזמן אוזל נכון, רבים יטענו שהשגת המרכיבים הדרושים לבניית פצצה והיכולת לעשות כן עדיין אינה פצצה, ולכן ישראל אינה צריכה לנקוט בפעולה חד-צדדית. אבל רבים מאלו שטוענים כך היו גם תומכים נלהבים של אוסלו ושל ההינתקות מרצועת עזה, יוזמות מדיניות שהובילו למותם של ישראלים רבים ואשר במבט לאחור התבססו על הנחות שהיו שגויות בעליל. בנוסף, חלק מהקריאות נגד פעולה חד-צדדית של ישראל מגיעות מאנשים שמתגוררים רחוק מאוד מישראל ומכל איום ישיר מאירן, גם אם רבים מהם בעלי כוונות טובות. בכל מקרה, אין להתחשב בדרך כלל בקולות אלה, ואני יכול רק לקוות שנתניהו לא יושפע מהם.
כמו-כן, כל התנגדות לפעולה ישראלית מצד הנשיא אובמה, האיש שמדיניותו הנאיבית חיזקה כוחות קיצוניים בעולם הערבי/המוסלמי, או מצד
הילרי קלינטון, מזכירת המדינה שהציגה חוסר הבנה מוחלט של העולם הערבי/האיסלאמי, כשאמרה לאחרונה "איך זה היה יכול לקרות במדינה שעזרנו לשחרר?" - אינה צריכה למנוע מישראל לפעול על-פי האינטרסים שלה.
בסופו של יום, נתניהו יצטרך להחליט, ואין לו עוד זמן רב. יתר על כן, הוא יצטרך להחליט בלי להסתמך על ארצות הברית. בהיבט מסוים יש כאן צדק שמיימי, כיון שזה שנים אומרים מנהיגים ישראלים "לעולם לא עוד", כלומר, לעולם לא נשב בחיבוק ידיים ונישחט תוך המתנה שהעולם יעזור לנו, ואילו במציאות, במשך שנים, מנהיגים ישראלים חמקו מפעולה נועזת בהתמודדות עם איומים שונים, ובמקום זאת, פנו שוב ושוב לעזרה מארצות הברית ומשאר הקהילה הבינלאומית.
למרות שתיתכן שתפרוץ מלחמה כתוצאה מתקיפה ישראלית, בין אם תפעל לבדה ובין אם תפעל עם ארצות הברית, הרי מחיר חוסר פעולה ישראלית עלול להיות גבוה הרבה יותר. ראש הממשלה נתניהו בוודאי יודע זאת. השאלה היא האם סוף סוף יתעלה על עצמו ויתגבר על נטייתו שלא לפעול.
