עַם שֶׁשָׁכַח קוֹנוֹ עַם נָבָל בְּלִי-יַעַל וְלֹא חָכָם צַר אֹפֶק בָּחַר בְּצַלְמַוֶת וּבְעֹשֶׁק עַד דֹּם דֹּפֶק עַם שֶׁשָּׁכַח קוֹנוֹ וְלָרִיק הִפְנָה אוֹנוֹ הִזִּיק לְעַצְמוֹ וְגָבַר זְדוֹנוֹ בְּחֵילוֹ וְהוֹנוֹ עַד מָתַי שׁוֹאֵל, עֵינַיִם לַשָּׁמַיִם יְגַלְגֵּל וְיֹאמַר לֹא יִרְאֶה יָהּ אֲשֶׁר אוֹתוֹ חוֹלֵל דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתּלְתֹּל וֶאֱלִילֵי שַׁוְא יְהַלֵּל דְּבַר שֶׁקֶר יְמוֹלֵל שָׁכַח דָּתוֹ וְהִתְבּוֹלֵל הֲלָזֶה פִּלֵּל הֲלָזֶה יִחֵל שׁוֹאֵל וּמַקְשֶׁה עַם שֶׁהָאֵל נוֹשֵׂא וְהוּא אֱלֹהָיו יְנַסֶּה קְשֵׁה עֹרֶף בְּכַחַשׁ וְדֶרֶךְ יְשָׁרִים יְעַוֵּת זֶה לִבּוֹ לוֹ אוֹתֵת אַזְהָרָה בִּקֵּשׁ לָתֵת לֹא שָׁכַח לֹאמַר: עוֹד יִרְדֹף אֶחַד אֶלֶף וְהָאֵל לֹא יִטּוֹשׁ עַמוֹ וְשָׁבוּ אֶלָיו כְּהֶרֶף האזינו וזה לָאֹזֶן לא יֶעֱרַב ידע משה כי אחרי מותו העם ישחית ויסור מדרך אשר אותה צוה אותם ללכת בה, השכם והערב , למרות שהוא חזר ודבר אל העם כל הזמן על שלושה דברים : האמונה באלהי ישראל שאין תמורה לו. על טהרת הגוף והנפש ועל טֹהַר המעשה. ועל ההתנחלות בארץ לעד ולא לנטוש אותה לעולם . בסוף פרשת וילך גמר משה אומר לדבר אל העם במליצה , כלומר בשירה , ואכן הוא פתח ואמר: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. (לב/א) לא אעסוק בהסבר מדוע מצא משה צורך לדבר אל העם בשירה ביומו האחרון לפני מתן ברכתו להם. ניתן לאמר כי בלשון מליצית יכול לאמר את הדברים הקשים שרצה לאמר לעמו, דברים שֶׁהָאֹזֶן שלנו לא רגילה לְשָׁמְעַם . הביטוי עם נבל ולא חכם (יב/ו) בא לבטא את חרדתו של משה מכך שהוא יודע שהעם ישכח את כל אשר צוה אותם אלהים וינהגו כְּנָבָלִים וְחָכְמָתָם לא תספיק להבין את תוצאות התנהגותם , לא יראו את הנולד (דברי רש"י) משה בקש לאמר לעם אינכם חכמים דייכם להבין דרכי האל ואל תשכחו כי אלהים עשה אתכם והוא שכונן אתכם. ואם אתם הדור צאצאי דור המדבר שלא ראו עיניכם את הנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותיכם ולכם: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. (לב/ז) כי עמידתכם היום מול שערי הארץ מול ירדן ירחו, כי ה' הנחיל לכם גויים. לולא זאת לא היה קיום לעם זה ששכח את אלהיו ואמר העם לעצמו אינני זקוק לאלהים אני הכל יכול. וזה הנושא שמעסיק את משה לאורך כל התורה. שם חובת האמונה כדב ראשון שלא לערעור. ולא רצה לזכור כי רק אלהי ישראל הנחה את העם עד למקום בו העם יִמָּצֵא בארץ, שָׂבֵע וטוב לבב, יונק דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. (לב/ יג) וּמִשֶּׁחַש העם כי טוב לו שבע ונטול דאגה יתחיל להתנהג רע: וישמן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט (לב/טו) יש קשר בין הפרשה המצליפה בעם לבין הדברים שאנחנו אומרים בסליחות ובעיקר בעשרת ימי תשובה. שנה תמימה מצטבר בנו כל הרע שעשינו בין בשגגה ובין במזיד ואנחנו באים ומתודים על חטאים בתקוה כי נוכל לסלק מקרבנו את הרע והעול שעשינו ואף לבקש מחילה ולא רק לחזור בנו ממעשינו. דברי תוכחה שנאמרים לנו או שאנו אומרים לעצמנו לא יערבו לאזנינו , אבל מתברר כי כך היה גם בתקופת המדבר עוד בימי משה .
הֵעֲדַת השמים והארץ כבר נאמרו דברים בעניין זה אך טוב לשוב ולהזכירם לעצמנו. האדם איננו יציב וקים ונטיותיו , אינן דוקא לצד האמת, מה גם וחיי האדם עלי אדמות ארעיים וקצרים כצל עובר, לעומת הטבע שהוא בר קימא ואינו נוטה לצד זה או אחר. לכן פותח משה את דברו בהעידו את השמים ואת הארץ על דבריו שעומד לאמר לישראל . האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. (לב/א) דבר זה קבל פירוש וביטוי נפלא כמעין תאור אלגורי ע"י רש"י שאמר בעניין זה ואני מביא את עיקרם של השברים כפי שנאמרו על ידו : אני מתרה (בדברי) בישראל ותהיו עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים ולמה העיד בהם
שמים וארץ אמר משה: אני בשר ודם לְמַחַר אני מת. אם יאמרו ישראל : "לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם? לפיכך העיד בהם שמים וארץ - עדים שהן קימים לעולם. ועוד : שאם יזכו (יהיו זכאים , ראויים) יבואו העדים ויתנו שכרם השמים יתנו טִלָּם והארץ תתן פריה. ואם יִתְחַיְּבוּ (אם ימצאו חיבים) לא יהיה מטר והאדמה לא תתן פריה ואחר כך ואבדתם מהרה על-ידי הָאֻמּוֹת. מדבריו של משה אל העם בשלב זה נִכֶּרֶת אכזבה רבה מהתנהגות בני ישראל. הוא גם חושש כי בני ישראל כאשר יהיה טוב להם יטשו את תורתו . לכן דבריו אל ישראל היו קשים ביותר. כמתואר בקטע הקודם. הדברים שנאמרים בשירה , מביעים הרבה במעט מלים. הקורא חייב להשקיע חשיבה רבה להבנת כונת המשורר. יחד עם זה דבריו הקשים של משה בשירה מסתימים בדברי הרגעה לישראל, וניתן לקשרם למלחמת יום הכפורים בשנת תשכ"ג . תחילה מזהיר : ואבדתם מהרה על-ידי האמות (בעוונותיכם) באשר הייתם שאננים ותאמרו מה לנו ולכל החקים והמשפטים והצוויים, כי כוחנו רב ונוכל להם. עד מהרה גליתם אזלת ידכם וכי השענותכם על כוחכם בלי תורה ומוסר לא עמדו לכם ויפלו חללים, אל אשכאן אומר: ותאחז במשפט ידי -להניח מדת רחמים מאויביכם שהרעו לכם. כי מדת הקב"ה איננה כמדת האדם, אשר משליך חצו באויבו אבל איננו יכול להשיב את החץ אם לא פגע במטרה , בעוד הקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם. ולמשנאיו משנאי עמו ישלם. זאת תהיה להם לאויבי ישראל: מְעָוֹון דם חללי ישראל ושביה ששבו בהם. דברי אלהים אל עמו כדברי אב אל בניו , מזהיר ומתריע ומחמיר , אך מתעוררים בלבו רחמים על בניו ומסוכך עליכם.
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹר וָדֹר החשוב מכל בימים הנוראים, הוא חשבון הנפש . על-ידי כך שהאדם יזכור ימות עולם , לדעת כי רק אחד לעולם קים וכל האחרים בני חלוף. אם עשו טוב והורישו לעולם חכמה בינה ודעת , זכרם ישאר קים לתמיד או לאורך שנים, ואילו חורשי מזימות ועושי רע, זכרם נמחה והיו כלא היו. וכשמזכירים שמם, זה יהיה לדראון עולם. כאשר מסתתמת בינתו של אדם בן אֻמּוֹת העולם , הוא לא זוכר סופם של אלה שהתנכלו לישראל. דברי משה אפשר שיאמרו להם: "בינו שנות דור ודור" למדו את תולדות עמנו בינו מה קרה מאז קיומו של עמנו דור ודור כשדבק בתורתו ובאמונתו ובארצו, הוא קים ואילו צריו חלפו מן העולם. כל צר ואויב לא עמד בפני עם קטן זה , כאשר הוא עשה בדק בית ותקן כל מעוות . כשם שאדם עושה זאת בעשרת ימי תשובה וביום הַכִּפּוּרִים, כך גם העם עליו לעשות כמו כל יחיד מן העם.ההיטהרות מן העול והפשיעה ומהכפירה בקדושי ישראל , תעמוד בפני כל צר ואויב וינגף. יש להניח כי לא כל אדם מקבל דברים אלה כמובנים מאליהם לכן אמר משה: זכור ימות עולם ליחיד בינו שנות ודור לרבים , אם אינך מקבל את הדברים או כופר בקיומם אמר משה: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאְמרוּ-לְךָ. והמדובר לא רק בתחום הלאומי אלא גם בתחום הפרט והיחיד ביום יום, ריבוי הפשיעה , הרצח , השוד והאלימות , שפשתה בכל פינה בארצנו ובתוך עמנו, באה כי נטשנו את תורתנו תורת המוסר ובקשנו להיות "ככל העמים". ובכן צריך שידע כל אחד כי אין אנו ככל העמים, יש לנו ברית אמת שבהפרתה מביאים עלינו את כל הרעה הזאת.
נַאֲזִין נָא לְרַחֲשֵׁי הַלֶּב וְהַנֶּפֶשׁ מָה יֵשׁ לַעֲשׂוֹת וּמָה עוֹד יִתְרָחֵשׁ לְיַשֵּׁר הֲדוּרִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּלֶב חָפֵץ-חַיִּים לְלֹא הִרְהוּרִים כִּי לְכַךְ נִקְבַּע מוֹעֶד לְבַל יְהֵא אָדָם מוֹעֵד אִם הֵיטַבְנוּ פַּעַל וְסִלַּקְנוּ מַעַל תְּהֵא דַּרְכֶּנוּ בְּטוּחָה שַׁעַל שַׁעַל נַפְשֶׁנוּ הוֹמִיָּה מִיָּד תֵּרָגַע וְתִוָּשַׁע נְשַׁלֵּב יָדַיִם לְסַלֵּק כֹּל רַע וָרֶשַׁע כִּי לְכַךְ נִקְבַּע מוֹעַד לְבַל יְהֵא אָדָם מוֹעֵד נִזְכּוֹר כִּי כְּבַר נִסְלַח לַעֲבַרְיָנִים וְהֵם עַל יִשְׁרֵי דֶּרֶךְ כְּבַר נִשְׁעָנִים וְהַשּׁוּרוֹת סְדוּרוֹת מוּל צַר וְרֶשַׁע נְקִיֵּי כַּפַּיִים וּבַרֵי לְבַב יֵשׁ יֶשַׁע כִּי לְכַךְ נִקְבַּע מוֹעֶד שֶׁצָּר וְאוֹיֵב יְהֵא מוֹעֵד. 