כפי שהצבענו בפרשת וילך, המפתח לקישור בין שתי הפרשות נעוץ במילה 'שירה'. הן במשמעות המוסיקלית והן במשמעות הלירית התורה קרויה שירה. הדגשנו את המימד החוויתי, כמו גם את אלמנט ההתחדשות, החיוניות וההתרעננות שמעניקות מצוות התורה. פרשת האזינו כוללת בתוכה תוכחות רבות. למרות זאת היא קרויה שירה. בתפיסה הכוללנית, שעליה מצביע רבי נחמן מברסלב - ואשר מונחת ביסוד תורתנו הקדושה - הנפילה היא תמיד מנוף לצמיחה ולהתחדשות.
בין קשב להאזנה המפתח לפרשה, ולקיום התורה כולה, טמון בפסוק הראשון של הפרשה: "הַאזינו השמים וַאֲדַבֵּרָה, וְתשמע הארץ אִמְרֵי פי".
כיצד נחשפים לניגון? ישנן שלוש דרגות בשמיעה. הראשונה היא השמיעה החושית, ברמה הסנסואלית, השמיעה הפאסיבית באוזן בלבד. השנייה היא השמיעה ברמה התפיסתית בתודעה (mind). זוהי דומני דרגת הקֶשב האקטיבי, כאשר הדברים הנשמעים נקלטים בתפיסתנו. הדרגה השלישית הדינמית הגבוהה ביותר היא ההאזנה, ההפנמה של הדברים, כשהתפיסה הופכת לתובנה שכלית, ומבחינה רגשית למנגינה, לזרימה פנימית.
מעֵבר לפירוש הקלאסי, שהשמיים והארץ הנצחיים הם עדות לקיום התורה הנצחית, הרי מבחינה סמלית כשמדובר בעניינים ארציים, נאמרת דרגת השמיעה השטחית ביותר - השמיעה הסנסואלית, החושית, החיצונית. לגבי נושאים גשמיים, לצורך התפקוד המעשי ברמה הפרקטית, יש צורך להפעיל את השמיעה החיצונית בלבד, ללא קשב והפנמה. משום כך גם האמירה היא חיצונית בפה בלבד. התרבות הנהנתנית, המזרחית והמערבית - וַיִּשְׁמַן ישורון וַיִּבְעַט - לא ממחוזותינו היא.
לעומת זאת, בנושאים רוחניים, שמיימיים, לא די בשמיעה בלבד. התהליך הוא דינמי. יש צורך בקליטת הדברים ובהפנמתם, בקשב, בריכוז ובהאזנה פנימה נקנים דברי תורה ותרגומם למצוות. משום כך נדרש כאן כוח הדיבור, המשקף את צלם אלוקים, והחיבור לקדושת הבורא. זהו הנשק הייחודי של העם היהודי - הקול קול יעקב, המתבטא בתפילה ובלימוד תורה, באמונה ובקיום מצוות. "האמנתי כי אדבר", אמר נעים זמירות ישראל. דרך הדיבור, בתהליך הקֶשב לדברי תורה, קליטתם והפנמתם, מגיעים לאמונה ולקיום מצוות. ניגון התורה הופך למנגינה הפנימית של חיינו.
ראוי לציין שהשמיעה, על שלביה השונים, היא אלמנט מרכזי ביהדות. הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שמכיר כל יהודי, ואשר מהווה את יסוד האמונה, התפילה והמצוות בכלל - פותח בקריאה דרמטית לכל יהודי לשמוע, ולהקשיב לקולו הפנימי. מאותה סיבה בראש השנה הברכה על התקיעות היא "לשמוע קול שופר", ולא "על תקיעת שופר". סוד משמעות התקיעות טמון בהאזנה להן ובהתחברות אליהן מתוך עומק נשמתנו והעצָמת אישיותנו.
קידוש החיים עם זאת, כדאי לשים לב שהתורה כורכת את השמים, המסמלים את המצוות ואת הארץ, המסמלת את החיים הגשמיים, בפסוק אחד. מדוע? כדי להצביע על גישת היהדות, אשר בניגוד לדתות אחרות שוללת את הנזירוּת מן החיים, ודוגלת בשילוב הרוחניות בחיים החומריים ובקידושם על-ידי המצוות. על הנזיר להביא קורבן, כי בתפיסה היהודית הנזירות היא חטא. את האכילה מקדשים על-ידי ברכות (מעֵבר לאמירת תודה, לה' כמובן - לפחות כמו זו הנאמרת לאדם על כיבוד - הברכה עוצרת את התאווה הראשונית של יצר הזלילה ומרסנת אותה), את הזוגיות על-ידי קידושין וטהרת המשפחה, ואת חיי הבהמיות על-ידי הלכות כשרות.
כפי שכבר ראינו, מול מגוון האסטרטגיות והטקטיקות של היצר המפתה, המציג את עצמו כידיד של האדם, אשר גואל אותו מקורי השינה כדי שלא יקום לתפילה למשל - בניסיונותיו הבלתי נלאים ללכוד את ה'קורבן' ברשתו - אנו מנטרלים את היצר ומשתקים אותו ברגע הראשון שהוא המכריע. את תאוות הזלילה כאמור מרסנים על-ידי הברכה, את קורי השינה מנערים בתפילת 'מודה אני' במיטה וכך הלאה. את ה'סוּר מרע' אנו מקדשים על-ידי 'עֲשֵׂה טוב', מצוות התורה. מעט מאור התורה, כדברי חז"ל, דוחה הרבה מן החושך.
כיצד להיגמל מהרגלים וממידות רעות? הרמב"ם מצביע על טכניקה שיטתית, להתמקד בתיקון מידה אחת, בהדרגתיות, במשך ארבעים יום. דרך אחרת לגמילה היא על-ידי התבוננות בשמיים, בגדולת הבורא, והאזנה להם, כפי שפותחת הפרשה. "שאו מרום עיניכם", אומר הנביא, "וראו מי ברא אלה". ההתבוננות והריכוז בנפלאות הבריאה, מטֶבע הדברים מגמדת את הצרכים החומריים, ומעמידה אותם בפרופורציות הנכונות.
היהודי והתחפושת (לא רק בפורים) ולסיום, איזה ציוד אישי ניקח איתנו מיום הכיפורים הקדוש, שבּוֹ עם ישראל היה ספון בבתי הכנסת בתפילות ובהתייחדות עם הבורא? סיפור חסידי ידוע מספר על סוחר חסיד אחד שבמהלך מסעות עסקיו לבש בגדים רגילים, ורק כשנפגש עם רבו, לבש את מלבושיו החסידיים. יום אחד הרגיש הסוחר את השקר בנפשו, והחליט להפסיק את ההצגה ולהופיע גם לפני הרבי בבגדיו הרגילים. וכך עשה. אולם הרבי ששם לב לשינוי, העיר לו, שמהותו האמיתית כחסיד היא בלבושו החסידי, ומה שהוא לובש בחוץ, זו התחפושת.
כך עם ישראל האמיתי הוא זה המתחבר לאמונתו, לבוראו ולסליחות כמו ביום הכיפורים ובימים הנוראים. את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק. וכשהוא מפסיק, זאת התחפושת וההצגה שלו. יהודי אף פעם לא מפסיק להיות יהודי, גם כשהוא עוטה עליו תחפושת מערבית.
