לאן כל זה מוביל? המצב הכלכלי באירופה אינו עומד להשתפר בקרוב. זו לא נבואה, זו התחזית של הבנק האירופי, וגם אם המציאות תפתיע באופן דמיוני – ב-150 אחוז יותר מהצפוי – המצב עדיין יהיה קשה. רמת הילודה באירופה ממשיכה להיות נמוכה מאוד, והיא משפיעה לרעה, בין היתר, על קופות הפנסיה שם.
החודשים הבאים יעמידו את מדינות אירופה בהתמודדות עם אתגרים לא פשוטים של עמידה בפירעון חובות ושמירה על דירוג אשראי סביר, שיאפשר להן להמשיך לגלגל את החובות. גם אם הן יצליחו בחודשים הקרובים, לבסוף הן יצטרכו להתמודד עם המציאות – איפוס הגירעון וצמצום יחס החוב-תוצר שלהן. האתגר הזה חורג מהמשמעות הכלכלית הצרה שלו.
זהו אתגר חברתי עצום. במשבר הכלכלי של שנות השלושים של המאה הקודמת, אירופה לא עמדה באתגר הזה, והמצב הכלכלי העגום הוציא ממנה רוע שטני איום. זרעי הרוע הזה עדיין נטועים היטב באירופה. בכל אחת מהמדינות שם ניתן למצוא מפלגה שעיקר מצעה הוא "טיפול בזרים". מבחינה כלכלית, כמעט אין אינדיקטורים שמרמזים על צמצום ממדי האבטלה המתרחבת ביבשת, וכאמור, היקף החובות במדינות אירופה אינו תואם את רמת ההוצאה הציבורית שם.
כיצד התפתחות המשבר באירופה ובארה"ב עלולה להשפיע עלינו? התשובה המקובלת היא שאירופה וארה"ב מהוות יחדיו כ-60 אחוז ממדינות יעד היצוא של ישראל. לכן, מצב כלכלי קשה שלהן מתורגם מיידית לפגיעה ביצוא של ישראל, ולפיכך גם לפגיעה בצמיחה, לירידה בהיקף גביית המסים וכדומה.
אלא שנוסף לכל אלה, המדיניות המרחיבה בארה"ב והעלייה בהיקף האשראי של מדינות אירופה מהוות תקדימים מסוכנים לישראל. מפלגות השמאל בארץ, ולא רק הן, מביאות כדוגמה את המדיניות הכושלת של ארה"ב ואירופה, ודורשות גם מממשלת ישראל להזרים כספים לשוק. עד כה ממשלת ישראל עמדה בפרץ, אך אין שום ערובה שכך יהיה גם בעתיד.
הסכנה שהממשלה תמשיך להשתמש בתקציב זהה גם כשהיקף גביית המסים ירד גדולה יותר מהפגיעה בהיקף היצוא הישראלי. משק בית, כמו כל עסק סביר, מתאים את הוצאותיו להכנסותיו. אך הממשלות כיום מתקשות לעשות זאת – ויעידו על כך הדיונים הקדחתניים על התקציב וחוסר הוודאות שהוא בכלל יעבור.
הממשלה קבעה יעד גירעון ויעד אינפלציה שמעמידים את התקציב הצפוי בחריגה של לפחות 16 מיליארדי דולרים. עד כה, מרב ההצעות הן לשאוב את הכסף הזה מהציבור. כמעט ולא נשמעים רעיונות לקיצוץ משמעותי בתקציבי ממשלה.
ברור שאפשר וצריך לצמצם את מספר המשרדים הממשלתיים ואת הוצאות הממשלה, אך הפתרונות האלה אינם נראים באופק. ברור שיש צורך באיחוד רשויות מקומיות, אך יש בכך בעיה פוליטית. ברור שצריך לאפשר למשקיעים פרטיים להשקיע בתשתיות חשמל במקום לאפשר לחברת החשמל להמשיך להגדיל את התחייבויותיה, אך מהלך כזה דורש התמודדות עם ועדי עובדים.
תקציב המדינה, כמו כל החלטה פוליטית אחרת, נקבע בסופו של דבר בתהליך של פשרה בין מרכיבי הקואליציה. לכן, נראה שגם הפעם מי שיצפה לתקציב שיתמודד עם אתגרי השעה – צפוי להתאכזב. ההיגיון הכלכלי אינו משחק תפקיד כיום באירופה ובארה"ב, והוא לא צפוי להיות סחורה חמה גם אצלנו.
