במרתף וירטואלי בכלא וירטואלי מצונף בפינה שכולה שלו יושב לו ידידנו הווירטואלי בוזגלו ומחשב חישובים וירטואליים. בוזגלו מתארח בכלא מזה חודשים ארוכים - הוא לא עמד במבחן, אותו מבחן שלו עצמו הקרוי על שמו.
סיפור המעשה החל לפני שנים הרבה. ידידנו בוזגלו, בן למשפחת עולים קשי-יום ואחים רבים לו, גדל בדלות חומרית ורוחנית כאחת. לא היה לידו מי שיסייע בפת לחם, בחינוך, במוסר או בדף גמרא. אביו החרוץ ואימו היו עמלים מבוקר עד ליל בסיפוק הצרכים המינימליים ביותר והילדים גדלו הפקר.
לא נאריך כאן כי זה לא העיקר, אך נציין שבוזגלו הקטן התבגר והיה לבוזגלו גדול. בהיעדר גב ערכי וחומרני מצא עצמו נגרר לעולם הפשע. נשמע בומבסטי, אבל בעצם מדובר על סחיבת פרות מהשוק עת הירקן הסב פניו לעבר קונה מזדמן, תחיבת שתי חפיסות שוקולד לכיס מכנסיים בלויים במכולת השכונתית ולימים פריצה למכונית חונה ביחד עם חבר ילדות, גניבת רדיו ומכירתו. התמורה שימשה לרכישת זוג נעליים בחנות מפוארת ברחוב אלנבי. במעשהו זה האחרון נתפס, הועמד לדין ונגזרו עליו שנתיים וחצי מאסר בפועל ועוד שנתיים מאסר על תנאי.
אישיות ציבורית רמת-מעלה עומדת לדין במהלך תקופת השהייה בכלא הייתה לשיחת היום העמדתה לדין של אישיות ציבורית רמת מעלה. זו שימשה בתפקיד בכיר מאוד ובשמה נקשרו פרשיות שחיתות, שוחד, מרמה, הפרת אמונים וכיוצא באלה. בוזגלו, שלידיו התגנבו דפי עיתון יומי מעת לעת, עקב נפעם אחר הפרסומים. לאישיות הציבורית היו יש מאין, כך נדמה, כמה וכמה בתים. חבריו קרובים כרחוקים הרעיפו עליו מתנות בשווי של מיליונים, עסקים ומפעלים שהיה חפץ ביקרם הוקמו ושגשגו, וידי הכל רחצו את הידיים כולן.
לאישיות הייתה סוללה מכובדת של מיטב עורכי הדין, יחסי ציבור לעילא ולעילא ותקשורת שלא חדלה לסקר את עניינה. בוזגלו, עת הועמד לדין, המתין שעות בחדר המעצר עד אשר הגיע אליו נציג הסנגוריה הציבורית אשר בחלוף כמה דקות של פגישה הבין שהגיע אל העציר הלא נכון, התנצל והבטיח לשלוח אחר במקומו. האחר לא התייצב אלא ביום המשפט עצמו והסוף ידוע...
בוזגלו זכר היטב את יום ההרשעה בדין וכן את גזר הדין. הכל התנהל כבסרט נע, איש לא ראה ואיש לא שמע ובלבו פנימה התחוללה מלחמה. רגשות ייאוש ואבדון הציפו אותו עת שמע את גזר הדין. תחושתו הייתה שמוטב לו למות. עיקר המצוקה נבעה מהבושה, הוא לא ידע כיצד יישיר מבט להוריו, למשפחתו, לחבריו, בעצם לכל אדם בצלם. בוזגלו חש אבוד, חייו נגמרו ברגע זה.
בבית הכלא הייתה טלוויזיה והנה הגיע היום הגדול בו אמור היה להינתן גזר הדין לאישיות הבכירה. חברים לגורל הסבו ביחד עם מיודענו בוזגלו לצפות בתוצר טחנות הצדק ובתגובת האישיות. לאחר ההלם הראשון מהעונש המגוחך שהושת על האישיות השתרר הס בחדר. כל הנוכחים חיכו לראות כיצד יגיב העבריין שזה עתה היה למורשע, כמותם.
את ההמשך בוזגלו איננו זוכר עד לפרט האחרון. כן זכור לו שהאישיות התייצבה מאחורי מיקרופון, זכורה לו זחיחות לא מובנת, הוא שמע במו אוזניו את המילים "ניצחון", "הצדק יצא לאור", "זכאי"... כל הטקס נראה לו כלקוח מבימות פרסי האוסקר. הכל נוצץ ושום דבר אינו אמיתי.
חברה שאינה מואסת בשחיתות בלילה שלאחר הצפייה בסרט נדדה שנתו של בוזגלו. באופן מוזר שקשה מאוד לתארו, הוא הרגיש שמחה והתרגשות. לא שהשלים עם גורלו, לא שציפה למשהו חדש, הוא ידע היטב את מצבו. נותרו לו עוד שמונה-עשר חודשים בכלא, וביציאה לחיים לא ילקק דבש. אלא שבוזגלו חש הקלה גדולה לאחר שצפה ב"מופע הניצחון" של האישיות הבכירה. באחת, בתהליך אותו איננו יודע להסביר עד היום, נעלמה אצל בוזגלו הבושה. תחת היותו מוצף ברגשות אשם, נקיפות מצפון ובושה גדולה על שעולל בעבר, הייתה לידידנו עדנה.
הבושה נעלמה ומצאה את מקומה לדור אצל האישיות הבכירה ואצל החברה המכילה אותה, איננה מואסת בה ובשכמותה, מוכנה לאמץ אותם אל חיקה, למחול ולסלוח ולהמליך אותה מחדש למלך למשול בה. בחברה כזו, צחקק לעצמו בוזגלו, אין משמעות יותר למבחן... האישיות וחבר מרעיו הוכיחו זאת.
