אגדה כאשר שב ראש הוזירים ועלה למטוסו, התרחב בית חזהו וחישב להתפוצץ. לקח את רעייתו בידה וטיפס על כבש המטוס. עצרם רב-דיילים וביקשם להיכנס בפתח המטוס אחד אחד, שלא היה הפתח רחב כדי שני חזות גאים כל כך.
ניגשו אליו אנשי פמליה של מעלה, תקעו לו כף, עיניהם נוצצות ולשונם דבש.
אמרו הכול: "אין טוב מגימיק טוב."
היה שם ר' ספיקא, תלמידו של רב כסיפא שביתו קֶדֶם לבני-ברק מן האגדה. כטוב ליבם ביין הילולים אמר להם: "וכי אפשר ברגע זה בלא דבר תורה?"
" וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל" (שמות כ י"ז). החרישו השחקים את נהם המטוס. פתח ר' ספיקא ואמר: "כשפתח נוח את הצוהר ראה ראשי-הרים כאיים המוקפים מים מכל עבריהם. נכנסה אצלו רוח המרחפת על פני המים ובאה נשמה בקרבו. חלקת המים הבריקה כראי ובבואתה של השמש סימאה עיניו. חשו ריצודי האדווה ושיחקו על תקרת התיבה כתינוקות של בית רבן וכגחליליות של יום.
אצו שממיות לתפוס מטבעות זהב המקפצים על הקירות סביבן. הזדרזו החיות אל הצוהר הפתוח מנסות לגמוע מעט אויר צח ונחיריהם פעורים בתשוקה.
שאל נוח את החיות: "מי יצא ויבדוק לנו הקלו המים?". הסבו האריות, הנמרים והפילים את כתפיהם ושבו לאבוסם. כופף הג'ירף ראשו ובדק בירכיו. נדנד הגמל דבשתו הריקה והאילים סלסלו בקרניהם.
נעץ נוח עיניו ברמשים ובזוחלים. סבו אלה על עקבם ונעלמו תחת הספסלים. קפצו הדגים האילמים אל הצוהר ונעלמו לתוך מי המבול והותירו אחריהן טיפות ששיברו לרגע את האור הזהוב לכל גווניו.
הפנה מבטו אל העופות. ניקרו אלה בין שכמה לכנף, מחפשים דבוקות שנצמדו לנוצותיהם. הביט נוח אל המים המקיפים את התיבה והשיב פניו אל בני ביתו. כינסה אשת נוח את ילדיה כתרנגולת את אפרוחיה ופרשה על ראשיהם צניף שירד מכליל שעל ראשה קישורים, קישורים.
הבליט העורב חזהו ואמר: "אני אלך."
אמרה לו רעייתו: "אם תלך ונכרת שמם של העורבים מעל פני האדמה. הנח לקדושים ולטהורים ללכת לפני המחנה ששבעה שבעה הכניסם לתיבה."
אמר לה: "ראוי החופש בעיני."
ניגש אל הצוהר, הביט מעלה - הטיפות נצצו בין שמים עליונים לשמים תחתונים ככוכבים של יום. הביט מטה והנה הטיפות משרטטות להן עגולים גדלים והולכים כעיני ינשופים. פרש כנפיו ועף.
שט לו כה וכה וחיפש מנוח לרגליו. ישבה התיבה על ראש הר אררט וסביבה מים רבים. התיישב על גגה של התיבה.
אמר: "הנה היבשה. אזדרז ואקרא לרעייתי."
שב ומצא הצוהר סגור.
יצא לחפש דרכו אל אחד ההרים שראשיהם נראו מעל המים, שמא ימצא שם די מקום לכול. עייפו כנפיו, היטה זנבו ונח על אחד מראשי ההרים. משנח מעט שב לדרכו, מחפש מקום לכול החיות. נפנף בכנפיו וייבש לו פיסת סלע, ניקר ומצא זרדים ששרדו. ליקטם אחד לאחד צירפם ובנה לו חומה ומגדל.
משראה נוח שמתמהמה העורב מיהר ושילח את היונה. יצאה וחזרה מחפשת גרגיריה. הושיט לה ידו. ניקרה בגרגירים. תפסה והשיבה לתיבה.
המשיך העורב בחיפושיו.
שב נוח ושלח את היונה לתור לו מקום מושב. שבה ועלה זית טרף בפיה.
נאנח נוח ואמר: "מכל טוב הארץ הבאת לי עלה מר זה?" המשיכה להדס על אדן הצוהר הלוך ושוב. נתן לה גרגיריה. הכניסה לתיבה ושב להמתין.
אמרה לו העורבנית: "זו מהדסת נטוית גרון ובעלי היכן הוא?"
אמר לה: "שמא מצא לו עורבנית אחרת?"
התכעסה, הצטעפו עיניה השחורות וזרקו ניצוצות חימתה.
שב ושלח את היונה ולא שבה יותר.
אמרה לו העורבנית: "שמא תפזר גרגיריך, אולי תתרצה ותשוב?" פרשה כנפיה ויצאה לבקש את בעלה.
אותה שעה סיים העורב את קינו אשר בנה על אחד ההרים. הזדרז והמתין לרעייתו שתצא מהתיבה, לקחה עימו והושיבה בקינם. הסתכלה סביבה כדרכן של הבוחנים פלטין שבאו בשעריו לראשונה, ושאלה "והעורבנית, היכן היא?"
אותה שעה עלה ריחה של העולה מהעוף הטהור הנצלה באש הקדושה.
השיבה העורב: "יש הקונה את עולמו במחיר טרף של זית ויש הבונה קינו על ראשי ההרים."
השתתקו הכול וחיפשו בזוויות הקיר. זקף ראש הוזירים עיניו בר' ספיקא, נפנה והלך למקומו. הזדרזה רעייתו "וַתָּבֹא אֵלָיו... וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, מַה-זֶּה רוּחֲךָ סָרָה, וְאֵינְךָ, אֹכֵל לָחֶם. (מלכים א, כ"א ה) האביא לך חרט וקלף?"
