עם ועולם

מפליא ככל שזה יישמע, נקודת השוואה אחת בין מחמוד אחמדינג'אד לבין אדולף היטלר תוציא את האחרון קצת פחות גרוע מאשר את הראשון. האנטישמיות הגזענית של היטלר ינקה משורשים עמוקים, שתחילתם בשנאת ישראל הנוצרית ואחריתם בגזענות האירופית של המאה ה-19. היטלר הכיר יהודים, היה לו מגע קרוב עם כמה מהם, ודעותיו היו ההקצנה האיומה ביותר של דעות שהיו מוכרות באוסטריה ובגרמניה בהן גדל. לאנטישמיות של אחמדינג'אד אין שורשים כאלו. באירן כמעט ואין יהודים, וקרוב לוודאי שמעולם לא היה לו מגע קרוב כלשהו עם יהודי כלשהו. האיסלאם מתייחס ליהדות בתערובת של כבוד ובוז, אך ככלל – מעניק ליהודים (ולנוצרים) את הזכות לחיות תחת משטרו ולקיים את מצוות דתם, בתנאי שיהיו אזרחים מסוג ב'. לכן, האנטישמיות של אחמדינג'אד הוא שנאה לשמה, משהו פתולוגי שעל גבול הפסיכיאטרי, שמקצין עד מאוד את שנאת היהודים והמערב של הכנופייה החומייניסטית. האם זה אומר שאם אחמדינג'אד יירד מהבמה אירן תהיה פחות מסוכנת? ספק רב, משום שכל עוד האיסלאם הקיצוני שולט בטהרן – המדינה תמשיך לחפש דרכים להפיץ את משנתה ולהרחיב את השפעתה. הרטוריקה אולי תשתנה, אבל לא בטוח שזה יהיה לטובתנו; באופן אבסורדי, איומי ההשמדה והכחשת השואה של אחמדינג'אד מסייעים לנו להציג לעולם את גודל הסכנה שמשטרו מהווה.

השאלה מהו המקור לשנאת היהודים בת אלפי שנים היא נושא למחקרים ארוכים ומקיפים, וכאן אעלה רק מחשבה אחת. כבני אדם, יש לנו טבע להסתייג מן השונים מאיתנו. יש מי שנרתעים מפני נכים או מאנשים בעלי עיוות פיזי, אחדים מסתייגים מנוכחות בעלי צבע עור שונה, ואחרים – ממי שאמונתם הדתית אינה מוכרת להם. העם היהודי היה ונותר יוצא דופן במשך כל אלפי שנות קיומו, בדבקותו באמונתו המונותיאיסטית ובסירובו העיקש להתבולל בעמים שבשכונתם חי או שבקרבם ישב. העם היהודי היה ונותר קטן, ולכן – קורבן קל למי שמחפשים אויבים או אשמים. הצירוף של שני גורמים אלו הביא לכך שהיוונים לא הבינו מדוע מתתיהו מסרב לזבוח לזאוס, הנוצרים האשימו את היהודים באחריות למגיפה השחורה, והגרמנים תלו בהם את התבוסה במלחמת העולם הראשונה – אם לציין רק דוגמאות בודדות מבין עשרות ומאות. נסיונות התבוללות לא עזרו, כפי שנוכחו יהודי אירופה ללמוד על בשרם בשואה בה נרצחו גם בניהם של מומרים. דווקא הקמתה של מדינת ישראל, אשר למרות כל קשייה והביקורת שיש לנו עליה היא מדינה חזקה ומצליחה, שינתה חלקית את השיח הבינלאומי והבין-דתי. המסקנה: רק עמידה גאה על אמונותינו ועקרונותינו, תוך הבטחת יכולתנו להגן על עצמנו, היא הדרך להמשיך ולשרוד.

אחרי כל אלו, ההישג של בנימין נתניהו בנושא הגרעין האירני מקבל את הפרופורציות האמיתיות. נתניהו הצליח לקחת בעיה קיומית מבחינתה של ישראל ולהפוך אותה לסוגייה כלל-עולמית, בה מעצמות מובילות מקבלות את עמדתה העקרונית של ישראל. נכון שיש חילוקי דעות בשאלות מהותיות, אך את העיקרון כולם קיבלו: אירן לא תהיה מעצמה גרעינית. מעולם לא היה מצב כזה, וספק אם הוא יחזור על עצמו בעתיד. ייתכן שבעוד כמה עשרות שנים יקבעו היסטוריונים, כי נתניהו הציל את ישראל – ובמידה רבה את העולם החופשי. אז למה אנחנו לא שומעים על זה כבר כעת? כי התקשורת ברובה עוינת את נתניהו ולא נותנת לעובדות לבלבל אותה. קחו למשל את הלגלוג על ציור הפצצה של נתניהו באו"ם. השורה התחתונה היא, שזה עשה את העבודה ובכל העולם הראו את התמונה הזו, ששווה הרבה יותר מאשר אלף מילים. המסר הועבר בצורה החדה ביותר, וזה הדבר החשוב היחיד.

אם מיט רומני יפסיד בבחירות לנשיאות ארה"ב, זה לא שברק אובמה ינצח כמו שרומני יפסיד. האבטלה מעל 8%, מחירי הדלק ממריאים, ארה"ב סופגת השפלות בזירה הבינלאומית – והרפובליקנים לא הצליחו למצוא מועמד שיכבוש בסערה את הבית הלבן. יש לכך סיבות רבות, והנה אחת מהן. בעולם המודרני, העטיפה חשובה לא פחות מאשר המוצר – ואובמה מגיע באריזה הרבה יותר מושכת מאשר רומני, גם לאחר שהיא כבר נפתחה והתברר שהתוכן לא בדיוק דומה להצעת ההגשה שעל גבי העטיפה. הוא הרבה יותר כריזמטי, הרבה יותר רהוט, הרבה יותר אנושי – ולאמריקני הממוצע, שממש אינו מתוחכם, זה מספיק בהחלט. הבעיה מבחינתנו איננה היחסים בין אובמה לנתניהו, וזאת כמובן בלי לזלזל בחשיבותם. הבעיה היא שאובמה לא נתפש כאדם שבאמת יעשה הכל כדי למנוע מאירן נשק גרעיני – והכל כולל שימוש בכוח. הוא גם לא האדם שיעצור את הטבח הנורא בסוריה, והוא גם לא האדם שיידע להתמודד עם האביב הערבי ההופך לחורף מוסלמי קיצוני. והכי גרוע: לא בטוח שהנשיא שיבוא אחריו, יהיה מי שיהיה, יוכל לתקן את ההרס שיותיר אחריו אובמה בזירה הבינלאומית בכלל ובמעמדה של ארה"ב בפרט.

עוד הערה בשולי הנושא הקודם. רגילים אצלנו להסתכל בקינאה על ארה"ב ולומר שהלוואי שהיינו כמותם. לטעמי זה לא נכון כמעט בשום תחום, ואומר כאן כמה מילים רק על שיטת המשטר בארה"ב. השיטה הזו נוצרה מלכתחילה כדי להבטיח שלאיש לא יהיה יותר מדי כוח, והתוצאה היא אותם איזונים ובלמים ידועים – שאכן מאזנים ובולמים, ולא ממש מאפשרים להתקדם. הנשיא יכול לנטרל את הקונגרס שיכול לנטרל את הנשיא, ובשני הקצוות של שדרות פנסילבניה מבלים את רוב הזמן בחיפוש פשרות שמולידות צעדים אפויים למחצה, תמורתם יש לשלם – לעיתים בחקיקה ולעיתים בכסף ממש – כדי שחבר זוטר בבית הנבחרים יואיל בטובו להרים את היד בעד או נגד משהו. הקדנציה בבית הנבחרים היא של שנתיים, כך שכל נציג מנהל קמפיינים בלתי פוסקים. בסנט מכהנים שש שנים, כך שיש סנטורים שאי-אפשר להזיז ממקומם במשך 12, 24 או 30 שנה. הנשיא נבחר בידי אלקטורים, כך שכבר קרו מקרים בהם המפסיד הוא זה שניצח בסופו של דבר. כל נשיא מבצע אלפי מינויים פוליטיים, רבים מהם – של תורמים ותומכים אחרים, מה שמכניס למערכת בדלת הקדמית שוחד בחירות הדדי. שלא לדבר על הבחירה הפוליטית של השופטים, המביאה לכך שהחלטותיהם – במיוחד בבית המשפט העליון – אינן בהכרח משפטיות אלא במידה רבה פוליטיות. ראו למשל כיצד השופטים שמינה ג'ורג' בוש האב הביאו לנצחונו של ג'ורג' בוש הבן בשנת 2000. כל זה כמובן רק בראשי פרקים. אני מעדיף את המערכת הבעייתית שלנו, בה ודאי שיש מה לתקן, על פני המערכת הזו.

ראיתי השבוע כותרת, ולפיה דפני ליף אומרת ש"החברים שלי עוזבים את ישראל". מדי פעם אנחנו נחשפים לאמירות כאלו, של מי שמקטרים על כל העולם ואשתו ומודיעים שאין להם יותר מה לחפש כאן. ואני אומר: שיעזבו. שיחיו כמה שנים במדינות מוכות אבטלה, שעתידן הפיסקלי לוט בערפל ויכולתן לשלם את חובותיהן מסופקת מאוד. שיחיו כמה שנים במדינות המתקשות להבטיח לתושביהן ביטוח בריאות בהווה, וספק אם יוכלו להבטיח להם ביטוח פנסיוני בעתיד. שיחיו כמה שנים במדינות בהן האיסלאם הקיצוני מרים ראש, האנטישמיות פורחת והיהדות נכנסת למקלט. אם לצפונובונים המפונקים הללו יש כסף לעזוב את הארץ, אם הם חושבים שמצבם גרוע משל תושבי שדרות וקרית שמונה, אם כל מה שחשוב להם הוא רווחה כלכלית אנוכית, אם אין להם שום זיקה ערכית למדינה הזו, אם אין להם שום קשר ליהדותם – שיעזבו. נסתדר יותר טוב בלעדיהם; אני בטוח שהם יגלו מהר מאוד שהם מסתדרים הרבה פחות טוב בלעדינו.