אזור מגורַי בתל אביב, סמוך לכיכר רבין, נסגר (יום ו', 5.10.12) ברובו לתנועה לרגל אירוע האופניים "סובב תל אביב". הכבישים פונו לטובת מאות הרוכבים, אבל כמה מהם כל כך רגילים לנסוע על המדרכה - עד שהם המשיכו לעשות זאת ולצלצל מאחורי שאפנה להם את הדרך. מה שהעלה בדעתי את השאלה: מדוע לא עושים משהו גם לכבוד הולכי הרגל? הולך הרגל התל אביבי נמצא במקום הלגמרי-אחרון בשרשרת המזון של המשתמשים במדרכה. קודם כל בונים מדרכה עקומה בעיר מישורית, ומוודאים שלא יהיו יותר מ-100 מטר של ריצוף זהה. אחר כך שמים עליה תחנות אוטובוס ופחי מיחזור, מדי בוקר מוציאים למדרכות את הפחים מהבתים, וברחובות המשופצים נוספו כסאות. עכשיו באים הכלבים ומשאירים לנו את מתנותיהם. בתי הקפה והמסעדות נוגסים עוד נתח, וגם דוכני הפיס צריכים את המקום שלהם. ואז באים רוכבי האופניים שצריכים לעבור, והשליחים על האופנועים שקיבלו היתר מהעירייה לחנות (וממילא גם לנסוע) על המדרכה, ולבסוף מצטרפות המכוניות שבעליהן לא מצאו מקום חניה קרוב יותר לבתיהם. רק אחרי כל אלו, יכול הולך הרגל התל אביבי לנסות ולפלס את דרכו, בנתיב שלא היה מבייש שום מסלול סלאלום בהרי האלפים. לפעמים נדמה שאפשר להעביר את בה"ד 1 לתל אביב: במקום לעשות ניווטים בנגב, תנו לפרחי הקצונה עגלת תינוק ושִלחו אותם ללכת 3 ק"מ על מדרכות תל אביב, במיוחד באלו שהעירייה מקפידה לפתוח ולסגור ללא הרף. נשמע כמו פיליטון? אולי, אבל זוהי המציאות התל אביבית. מציאות בה אני אומר לילדִי מזה שני עשורים, כל אחד בגיל המתאים, שלא יעזו לצאת לבד מהבית למדרכה, שמא יידרסו בידי אופנוע או אופניים. מציאות בה מדי בוקר אני דוחק את עצמי בין גדר הבית הפינתי לבין המכונית שתופסת כמעט את כל המדרכה. מציאות בה צעד אחד לא זהיר עלול להסתיים בנפילה וחבלה. רון חולדאי גאה מאוד ב-100 הק"מ של שבילי האופניים שנסללו בתקופתו, ומתעלם מכך שהם אינם רצופים ולכן ממש מכריחים את הרוכבים לנסוע שלא כחוק על המדרכה ולסכן את הולכי הרגל. הוא גאה מאוד ב"תל אופן", ומתעלם מכך שכל העמדות מוצבות על המדרכות ולכן שוב יוצרות סיכון להולכי הרגל. העירייה בראשותו יצאה בקמפיין "יש דברים שלא מתערבים" וקראה להולכי הרגל לפנות את שבילי האופניים - ולא חלילה להפך. והאופניים, כדאי לזכור, הם עוד בעיה קטנה ביחס לאופנועים ולמכוניות, שהפכו את המדרכות לחלק בלתי נפרד מהכבישים. אני חולם לא על 100 ק"מ של מדרכות חופשיות וגם לא על עשרה. תנו לי קילומטר אחד של מדרכה ישרה, אחידה, נקייה, פנויה. קילומטר אחד שייראה כמו מאות הקילומטרים שיש בערים הגדולות בעולם. קילומטר אחד שיוכיח שאני שווה קצת יותר מאשר הכלבים שהפכו את המדרכות למחראות. קילומטר אחד בו חיי לא יהיו בסכנה. מה יש, כבר אסור לחלום?