בכתבה נאמר שזהו סדק בנאמנותם בת ה-45 שנים של הדרוזים לסוריה. זאת בורות. בשנים הראשונות אחרי שחרור הגולן, הדרוזים תמכו בסיפוח הגולן לישראל, בקבלת אזרחות ובגיוסם לצה"ל. רק אחרי הסכם קמפ-דיוויד וההחלטה על הנסיגה מסיני, שהדהימה אותם, הם החליטו לשנות את דרכם, ולהצטייר כלפי חוץ כתומכי סוריה.
כמובן, שככל שדובר על אפשרות של נסיגה מהגולן, כך התחזקה האמונה של הדרוזים שישראל היא משענת קנה רצוץ, ומוטב להם להצטייר כפרו-סוריים. תומכי סוריה האמיתיים הם מיעוט קטן. הרוב הגדול, תומך בסוריה כמס שפתיים, מתוך חשש מפגיעה במקרה של נסיגה.
הדרוזים באשר הם, כחלק מתפיסתם הדתית, נאמנים לשלטון שבו הם חיים. הסיבה לתמיכתם כביכול בסוריה, היא חששם ששלטון ישראל לא יאריך ימים. אובייקטיבית, ודאי שטובה להם הדמוקרטיה הישראלית והשגשוג הכלכלי בישראל, על פני העוני והדיכוי בסוריה. כל מי שמכיר את הדרוזים בגולן, נפגש איתם, משוחח איתם שלא לאור הזרקורים, יודע שזה רצונם האמיתי.
מה הגורם לשינוי שהתחולל לאחרונה? שני גורמים: האחד הוא המצב בסוריה. כאמור, הדרוזים נאמנים תמיד לשלטון בארצם ולכן הם היו הנאמנים ביותר לאסד, ופעלו במסגרת כוחות הביטחון הכפופים לו. משום כך, הם שנואים על העם הסורי ובעיקר על הרוב הסוני. ערעור שלטונו של אסד מסכן אותם, עד כדי חשש מפני טבח המוני.
הסיבה השנייה והעיקרית היא שהדרוזים בגולן מבינים אט-אט, שסכנת הנסיגה מהגולן חלפה, ולכן הם יכולים להפסיק את ההצגה. אולם מהפך אמיתי יהיה רק כאשר ההנהגה הדתית, שהטילה לפני 30 שנה חרם על מי שביקשו אזרחות, תשנה את החלטתה. זה לא יקרה כל כך מהר, בשל חששם מפני פגיעה באחיהם הדרוזים בסוריה.
