לא אקטואלי

לאחרונה השתתפתי בסיור שנערך מטעם ארגון 'זוכרות' במרכז ירושלים. הסיור נפתח בסקירה על האזור, כולל אזכור של ברֵכת ממילא מימי הורדוס (את בית שני המדריכה לא זכרה משום מה). לאחר מכן עברנו ברחובות טלביה תוך הבעת מחאה קולנית על השמות הציוניים החדשים שניתנו להם. מילה טובה על השגשוג שהביאו עמם היהודים לאזור, שכלל בין השאר מתן שמות לרחובות שעד מלחמת העצמאות היו ללא שם, לא נאמרה. מילה נוספת שכמעט ולא נאמרה הייתה 'ערבים'. השימוש הרווח היה במילה פלשתינים. שימוש ראשון במילה ערבי נעשתה כשסופר על ערבי-נוצרי בשם סלמה שהגיע מלבנון בשנות ה-20 של המאה הקודמת. איכשהו, בזמן עזיבתו בחזרה ללבנון בשנות ה-40, המדריכה כבר כינתה אותו פלשתיני. לא התאפקתי ושאלתי אותה האם היא לא אמרה שהוא ערבי. המדריכה התבלבלה מעט, והסבירה שההגדרות לא ממש ברורות. מארגון שמבקש לממש את זכות השיבה של הפלשתינים בישראל, ראוי לדרוש שידע להגדיר מיהם פלשתינים, ורק לאחר מכן אפשר יהיה לדון על זכותם לחזור למדינה שנגד הקמתה הם נלחמו.

מחקר חדש בוחן את הקשרים בין כלל מדינות העולם באמצעות שימוש בפייסבוק. כותבי המחקר השכילו לייצר יישום נוח שבאמצעותו אפשר לסקור את הממצאים בצורה פשוטה ונעימה. פחות נעים היה לגלות שהמדינות הקרובות לישראל הן הרשות הפלשתינית, ירדן, מצרים, רוסיה וצרפת (בסדר הזה). סביר להניח שהסיבה לשלושת המקומות הראשונים היא קשרים של ערביי ישראל עם בני עמם במדינות השכנות, ואילו רוסיה וצרפת השתלבו בזכות העולים החדשים. מאוד מטריד לגלות שדווקא ארצות הברית, שבה נמצאת התפוצה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל, נעדרת מן הרשימה, על-אף כל פרויקטי תגלית למיניהם.

אבישי אילת, איש מושב שדה-יעקב שבעמק יזרעאל, מקדם זה כמה שנים רעיון של לימוד יומי בתנ"ך בדומה לדף היומי בגמרא. הרעיון מבוסס על חלוקת התנ"ך לסדרים, שהיא החלוקה לפי המסורת היהודית, בניגוד לחלוקת הפרקים המוכרת שמתבססת על מסורת נוצרית. מתברר שאם קוראים כל יום סדר אחד, בנוסף לפרשת השבוע שנקראת בתפילת השבת, מסיימים את כל התנ"ך בשנה אחת בדיוק. יש טוענים שזוהי המשמעות של חלוקת הסדרים מלכתחילה. כדי להצטרף למחזור הלימוד שמתחיל במוצאי שמחת תורה, מומלץ לקרוא את ההסברים באתר שהקים אבישי ללא כל מטרת רווח, אבל עם הרבה מטרת רוח.

ביום שלישי האחרון נערך בישיבת עטרת כהנים כנס תנ"ך בגובה השמים, שעל רוח הדברים שנישאו בו אפשר ללמוד מהציטוט שליווה את פרסומי האירוע: "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם; ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים". הכנס, שנערך על טהרת רבנים וללא אישה אחת לרפואה (וכוכבית קטנה על עזרת נשים פתוחה), בא כמענה לגישת 'תנ"ך בגובה העיניים' - שיטת הלימוד החדשה בבתי הספר. למצער, נראה כי גישת השמים בוחרת להתעלם מחלקים מסוימים בתנ"ך (נניח: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא") ומרוח התקופה, שבה חלק ניכר ממורי התנ"ך הן מורות, ולמעשה מאמצת דפוסי פעולה חרדיים: התנ"ך אולי בשמים, אבל החלומות באוויר והראש באדמה.

על-רקע הפולמוס הזה, נפתחת בימים אלה השנה השלישית של בית המדרש 'חֵידר משלך' המזמין נשים דתיות וחילוניות לעסוק בהיבטים המגדריים של עשרת הדיברות. סדרת המפגשים, בהנחייתה של חנה פנחסי המשובחת, תתקיים במכון הרטמן שבירושלים ותכלול שילוב של טקסטים עתיקים ומחשבה פמיניסטית, ואם יהיה ממש מוצלח, אז גם טקסטים פמיניסטיים ומחשבה עתיקה. אפשרות נוספת, קונבנציונלית מעט יותר, היא להצטרף לחוג פרשת השבוע שייערך במרכז מורשת בגין זו השנה השמינית, מדי יום חמישי, כמיטב המסורת שהנהיג ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. את השיעורים על פרשיות ספר בראשית יעביר הרב יעקב מדן.

במוצאי שבת, ליל הושענא רבה, נערך בתקוע פסטיבל 'עד עלות השחר' השביעי. הפעם התמקד האירוע בסימן זוגיות במובנה הרחב: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מזרח למערב, בין דתיים לחילונים, בין חדש לישן. גם התכנים עצמם, מההופעות המוזיקליות (דניאל זמיר ואהוד בנאי!) ועד הסדנאות והשיעורים, הובלו בידי זוגות מיוחדים במינם. למי שלא זיהה את טביעות האצבע, גם האירוע הזה אורגן על-ידי הרב מנחם פרומן שמזכה את הרבים בימים טובים וארוכים (במקרה זה, עד עלות השחר) ובכך נענה תחילה.

לא סוד שהדמוקרטיה הישראלית בבעיה, אך האם מותר לפגוע בדמוקרטיה על-מנת לשפר אותה? ריבוי ההפגנות במחוזותינו עושה חשק לאסור בחוק הפגנות של אנשים שלא התפקדו למפלגה. אם תרצו, תקראו לזה חוק נגד טמטום. על החוק נגד אדישות אני עדיין עובד.