כסף קונה. הכל. אין לו תכלית אחרת. מפת לחם חרבה ועד לעוגת קצפת שופעת. ממיטת זרדים מתחת לגשר עיר סואנת ועד לאפריון בארמון לאגונה מתיפייפת. מחלומות ועד לשררה. מנכסים ועד לאנשים. הכל. אפילו כסף קונה הכסף, אפילו הון קונה ממון, אפילו אלים להם הוא סוגד, אפילו כוכבים ומזלות אותם הוא עובד. אפילו את הדמוקרטיה.
מילה נאה. מילת מד ערכים - דמוקרטיה. מילה מצועפת בהינומת קדושה. מילה קורנת קדמה, בוהקת חירות, מצוחצחת תקינות חברתית ופוליטית. מרוממת. כמעט דתית. בימי הבחירות האלה הלנים בצפיפות מחניקה בכל עיתוני העולם, היא מילה של מותר האדם מן העריץ, מן הנבל, מן הרודן, מאדון ההצעות שאי-אפשר לסרב להן. מילה שהייתה צריכה להסמיק כשהיא קוראת שהכסף קונה גם אותה. אבל כיוון שהפכה לקיטש, היא כבר אינה יכולה או אינה צריכה להסמיק, כי קיטש סובל הכל.
סוקרים מתחרים אלה באלה בחשיפת שברי האחוזים שקנה לעצמו מועמד על פני יריבו, ובה בעת כתוב, בטור בו הם נזכרים, כי המועמד האחד גרף כך וכך מיליונים, שלוש ספרות של מיליונים, במבצע של חודש אחד לעומת המועמד השני שגרף גם הוא מיליונים, קצת פחות או קצת יותר, כדי לקנות, מה? את שבר האחוז? את המדווח? את המצביע העתידי? את הבוחר? את הדמוקרטיה...? והיא לא מסמיקה?!
אבק הזהב העברית הכירה פעם את המונח "תורמים את המזבח" שמשמעו היה מנקים אותו מן האפר שהותירה אחריה שריפת הקורבנות. הכוהנים היו ממונים על תרומת המזבח. מי יבין היום את המונח המוזר הזה? תורמים היום - משמע קונים, והמזבח משמע השלטון, שלטון קטן במפלגונת זעירה שאינה נחשבת בגויים, ושלטון ענק שכל גויי העולם נחשבים בידו. תורמים. בלי הגבלה. בלי שיעור. לא את האפר. את אבק הזהב. תורמים כאילו מפני שלכסף אין ריח אך מכחישים באוזני העולם שזיכרון יש לו לכסף, וביום פקודה הוא יבוא אל קרן המזבח עליו העלה את עולתו וידרוש את קרבנות לחמו. אי-אפשר אחרת. והדמוקרטיה לא מסמיקה...
הכסף הוא גם לשונאי מזהיר. פעם הוא קורא לעצמו נדבה. פעם הוא נכנס לזירה בשם של פריימריז. הוא קורא לעצו קוקוס. הוא מופיע כמחירה של צלחת בסעודה בה משמיץ טוען אחד לכתר טוען יריב לכתר. יש שהוא עולה על הבמה תחת כסות המחויבות האידיאולוגית האצילה. הכל הולך. גם הכזב. השפה סובלת כל מי שמעקם את אמיתה. אבל היא לא יכולה להפריח אל ארץ עוץ את העובדה, הכסף קונה! הוא מתבונן בעין לועגת בכל הנואמים ובכל הטקסטים של הנאומים ובכל הכרזות ובכל האסיפות ובכל הראיונות ובכל העימותים ובכל האסאמסים ויודע שהכל הבל. הפרוטה קונה גם את הירח. כל היתר הזוי. והדמוקרטיה אינה מסמיקה...
בכל מדינה ומדינה יושבים פרלמנטים וסנאטים ומועצות נבחרות, ואין מספר נבחרים שהלכו אל הציבור בשם אידיאלים נשגבים ורכבו על גבי גמלים של הבטחות והרקידו סוסים לבנים אצילים בניגוני שבועות והתחייבויות חגיגיות, והכסף קונה הכל, או מונה את השקעותיו הכושלות, או מנגב את פיו מריר הצלחותיו המרשימות, ומחכה להצבעות הנכונות ולחקיקה הנאורה ולמינויים היצירתיים, והדמוקרטיה רואה ואינה מסמיקה...
הכסף הקונה הכל הוא תמיד גדול ואחרי כן, אחרי הבחירות המתישות, כוחו של כל מי שהיה רעב דיו כדי להשקיע כל יצירו וכל שריריו וכל שעותיו וכל חלומותיו, במרוץ אחר אותה פרוטה גואלת, שתביא אותו, דמוקרטית כמובן, אל מחוז החפץ על חשבון מי שלא ידע ולא יכול היה להתברך מאלוהים ומאדם, בממון מספיק כדי לבנות לו קן בתוך חורשה, שנשתלה פעם על-ידי תמימים שהאמינו בייחודם ובשליחותם, אחרי הבחירות, יעסקו אלה בחשבון הנפש ואלה בחשבון פשוטו כמשמעו, והדמוקרטיה שזכתה כאילו בניצחון מזהיר אפילו לא תסמיק...
...ואל תבוזו לקטנות. הדמוקרטיה במעצמות כובשות עולם עשויה מאותו הד.נ.א של הדמוקרטיה בנסיכויות הריבונות הצנועות. הכסף הקונה הכל הוא תמיד גדול. המחיר ההתחלתי בגדולות גבוה פי כמה מאשר המחיר ההתחלתי בקטנות. אבל הכל היינו הך. מתפקדים, ומטה הממון כבר יודע מי התפקד בעבור מי, ומי יקנה את השלטון בשם מה. אין הבדל. ההון הקטן או ההון הגדול בוחר את הנישה בה יטיל את ביצתו, ביצת עפרוני כאן וביצת בת יענה שם, העיקר שהביצה תוטל ותיבקע והאפרוח יצוץ פתע מבין הקליפות וכבר מקורו דורש את התולעת הקטנה או הגדולה המגיעה לה. והדמוקרטיה אפילו אינה מסמיקה...
אבל היא נעלבת. לפי מה שהיא אומרת היא נעלבת. היא שואלת אז מה אתה מציע? בלי כסף? יש דבר כזה בלי כסף? עם בקרה? יש דבר כזה כמו בקרה יעילה? עם תקנות מחמירות? לא היו מעולם ולא תהיינה תמיד מחמירות עד השמים וכנועות ורמוסות מלכתחילה על הארץ? אז מה אתה בדיוק רוצה... וכועסת, הדמוקרטיה תשוב אל המילון של התיבות הנאורות, ומה לעשות, היא אפילו לא תסמיק...
